רקע: השימוש באנדופילוטמיה בעידן הלפרוסקופי פחת אך לא נעלם. בעבודה זו בדקנו את ההתוויות הנוכחיות לניתוח זה ותוצאותיו לטווח ארוך.
שיטות: אותרו 70 מטופלים אשר נותחו בשנים 2001-2017 בשני מרכזים רפואיים. הגישה הייתה רטרוגרדית ב-63 ו-אנטגרדית ב-7.
הצלחת הניתוח נמדדה בשני אופנים: שיפור או רזולוציה של הסימפטומים הקליניים ושיפור במיפוי הדינמי. משך המעקב הממוצע היה 52 חודשים (±50).
תוצאות: הגיל הממוצע של המטופלים היה 49 שנים(±19), מרביתם נשים (%55).
האינדיקציה השכיחה ביותר לטיפול הייתה כאב (ב76%) או שילוב של כאב עם ירידה בתפקוד/דלקות חוזרות. 6 מטופלים(9%) הופנו לניתוח בשל דלקות חוזרות.
מרבית החולים (90%) טופלו בגישה רטרוגרדית.
16 מטופלים טופלו לאחר כישלון של ניתוח פיילופלסטיקה (פתוחה/לפרוסקופית/רובוטית). בהשוואה בין המחצית הראשונה (32 מטופלים) והשנייה (38 מטופלים) של תקופת המחקר, פי 3 יותר חולים טופלו בהתוויה זו במחצית השנייה (9% ו-34%, בהתאמה, Pv=0.009).
שיעור הסיבוכים היה 8.5% בדרגת clavien-II (חמישה-UTI, אחד-ברדיקרדיה)
שיפור קליני ושיפור במיפוי הדינמי נצפה ב-79% ו-57% מכלל החולים, בהתאמה.
במטופלים לאחר כישלון פיילופלסטיקה שיעור ההצלחה היה 77% לעומת 79% במטופלים עם התוויה ראשונית אך ללא הבדל סטטיסטי מובהק (p=0.5).
מבין החולים שנכשלו, 6 נזקקו לטיפול נוסף - 2 עברו אנדופילוטומיה חוזרת, אחת מוצלחת ובשני הוחלט על השארת תומכן קבוע. 4 עברו פיילופלסטיקה: שלושה בהצלחה.
(סה"כ כ-66% הצלחה לאחר כישלון אנדופיילוטומיה)
חולה אחד פיתח ESRF ועבר השתלת כליה.
מסקנות: אנדופיאלוטומיה מניבה תוצאות מוצלחות ויציבות לאורך זמן, הן בהתוויה ראשונית והן בהתוויה משנית. יתרה מזאת, נראה כי בהיותה ההליך הניתוחי הכי פחות פולשני מתוך מגוון הטיפולים האפשריים, לא נס ליחה גם בעידן הלפרוסקופי/רובוטי.