תחלואה וסיכון לדימום מאוחר לאחר ניתוח לאידוי ערמונית בלייזר ירוק (PVP)

הקדמה: כריתת ערמונית בגישה שופכתית (TURP) הוא הסטנדרט המקובל לטיפול ניתוחי בהגדלה שפירה של הערמונית. בניתוח זה הסיכון לדמם הוא משמעותי (5%-15%), ולא ניתן לבצעו תחת טיפול במעכבי-טסיות או נוגדי-קרישה. אידוי של בלוטת הערמונית בלייזר (PVP) מאפשר הפחתת דימום יחסית ל-TURP. יתרון זה חשוב במיוחד במטופלים הנמצאים בסיכון קרדיו-ואסקולרי גבוה, ומאפשר חידוש מוקדם של מעכבי-טסיות ונוגדי קרישה לאחר הניתוח, ואף לעבור את הניתוח מבלי להפסיק מעכבי-טסיות כלל.

שיטות: נכללו כל החולים שעברו PVP במוסדנו בין השנים 2015-2019. נאספו נתונים אודות מחלות רקע (דירוג צ`ארלסון), מתן מנות דם, סיבוכים (דירוג קלביאן-דינדו) ודימומים מאוחרים.

תוצאות: 45 מטופלים עברו ניתוח PVP בגיל חציוני 76 (טווח 50-92). ההתוויות לניתוח היו ב-58% מהמטופלים קתטר קבוע, 33% כשלון טיפול תרופתי, 4% זיהומים חוזרים, 2% אבנים בכיס השתן ו-2% המטוריה בלתי נשלטת. 67% טופלו במעכבי-טסיות, ו-24% בנוגדי-קרישה, ושליש מתוכם עברו את הניתוח מבלי להפסיק טיפול במעכבי-טסיות. 58% מהמנותחים היו בעלי דרוג צ`ארלסון של 3 ומעלה, ובפרט שיעור הסובלים ממחלות קרדיו-ואסקולריות עמד על 80%.

משך האשפוז הממוצע 4.3 ימים (טווח 3-15). שיעור הסיבוכים בדרגה 3 ומעלה עפ"י קלביאן-דינדו עמד על 2%, ובקרב המטופלים בדרוג צ`ארלסון מעל 3 השיעור היה 4%.

4% נזקקו למנת דם בטרם שחרורם, ו-20% סבלו מדימום לאחר השחרור, בזמן חציוני של 4 שבועות לאחר הניתוח. הסיכון לדימום לאחר השחרור עמד על 44% במטופלים בנוגדי-קרישה, ו-14% במטופלים מעכבי-טסיות (0.056=p). מטופל אחד נדרש למנות דם ולפולגורציה בחדר ניתוח.

מסקנות: רוב המטופלים שעברו PVP במוסדנו מבוגרים ועם מחלות רקע רבות. מטופלים אלה יכולים לעבור את הניתוח בצורה בטוחה, אך הסיכון לדימום מאוחר משמעותי.