תסמונת השלפוחית הדואבת - האם ריבוי תאי מאסט בדטרוזור מנבא שיפור תסמיני לאחר הידרודיסטנציה בהרדמה?

רקע

תסמונת השלפוחית הדואבת (IC/BPS) היא תסמונת כאב כרוני הפוגעת קשות באיכות-החיים. לפי ההמלצות האירופאיות (ESSIC) יש לבצע ציסטוסקופיה בהרדמה עם הידרודיסטנציה, הערכת נפח השלפוחית, איתור גלומרולציות ונגעים ע"ש Hunner ונטילת ביופסיות אקראי. מאידך, ההנחיות האמריקאיות (AUA) מגבילות ביופסיה רק לשלילת אבחנות חלופיות במקרה הצורך.

מטרה

לבחון האם לממצא בביופסיה של ריבוי תאי מאסט (מאסטוציטוזיס) בדטרוזור משמעות בחיזוי הצלחת טיפול ומשך השיפור.

שיטות

מחקר רטרוספקטיבי חד-מרכזי במטופלים עם תלונות תואמות ל-IC/BPS שעברו הידרודיסטנציה וביופסיה.

אספנו נתונים אודות דמוגרפיה, מחלות רקע, סימפטומים, טיפולים קודמים, נפח שלפוחית לאחר הידרודיסטנציה בהרדמה, קיום גלומרולציות ונגעים ע״ש Hunner, תוצאות ביופסיה ושינוי בסימפטומים לאחר ההידרודיסטנציה. מאסטוציטוזיס הוגדר כממצא של 20 או יותר תאי מאסט בדטרוזור בשדה הגדלה גדולה.

ביצענו מבחני טי וחי-בריבוע, כמו גם מודל רגרסיה רב-משתנים לבחינת השפעת מאסטוציטוזיס בשכבת השריר על משך השיפור.

תוצאות

24 מטופלים (21 נשים, 3 גברים, גיל ממוצע 59.3±3.6 שנים) עברו הידרודיסטנציה וביופסיות שלפוחית בין השנים 2013-2019. ב-8 (33%) נמצא מאסטוציטוזיס. משך המעקב החציוני היה 7.6 חודשים (טווח בין-רביעוני 1.4-22.0).

נמצאה אסוציאציה בין מאסטוציטוזיס לבין שיפור סימפטומטי לאחר הפרוצדורה (p=0.032), כמו גם למשך שיפור ארוך יותר ב-5.2 חודשים בממוצע במהלך תקופת המעקב (p=0.024).

במודל רב משתני, מאסטוציטוזיס נמצא מקושר למשך שיפור ארוך יותר ב-7.0 חודשים (CI 95% 0.4-13.5, p=0.039)

מסקנות

למרות המגבלות של מחקר רטרוספקטיבי וקבוצת מטופלים קטנה, מאסטוציטוזיס נמצא כגורם חיזוי לשיפור סימפטומטי אחרי הידרודיסטנציה כטיפול ל-IC/BPS. נדרש מחקר נוסף לאימות הממצא ולחקר המנגנונים המסבירים אותו.