רקע:טיפול כירורגי הינו כיום טיפול הבחירה בגידולי כליה מקומיים. עם זאת, למרות שרוב החולים לא חווים הישנות, עד 30% חווים התקדמות אונקולוגית (Disease progression, DP). מטרת העבודה הנוכחית היא זיהוי המטופלים בסיכון מוגבר ל-DP, על מנת לאפשר מעקב פרטני מותאם חולה ובכך צמצום מספר הביקורים וחשיפת הסיכונים או אפילו שילוב בטיפולים משלימים (adjuvant).
שיטות:במחקר הנוכחי נסקרו נתוניהם של 1397 מטופלים אשר עברו כריתת כליה-חלקית (PN) ורדיקלית(RN) על רקע RCC בין השנים 1988-2015. שיטת קפלן-מאייר וCox-proportional-hazard regression-models שימשו להערכת הקשר בין הישנות (מקומית או מרוחקת) לבין המשתנים הקליניים והפתולוגיים של המטופלים.
תוצאות:מתוך 1392 מטופלים, 694 עברו RN והיתר PN. שיעור ההישנות הכולל עמד על 8.9% בקבוצת ה-PN ו16.6% בקבוצת ה RN. כמו כן, נמצא כי ל 4.7% מקבוצת ה PN חוו הישנות מקומית בלבד, 2.2% הישנות מקומית ומרוחקת ו1.9% הישנות מרוחקת בלבד, בניגוד ל-1.8%, 5.4% ו 9.4% בקבוצת ה RN, בהתאמה. באנליזה רבת-משתנים נמצא כי STAGE, GRADE, גידול-מרכזי והתמרה-סרקומטואידית הינם גורמי סיכון ל-DP, ללא תלות בסוג הניתוח (PN/RN) או הגישה הניתוחית. כמו כן, נמצא כי הזמן החציוני עד ל-DP היה נמוך באופן מובהק בקבוצת ה PN (4.8 שנים לעומת 6.5 שנים), אף על פי ששיעור ההישנות הכללי נמצא נמוך יותר בקבוצת ה PN. בהשוואה בין הישנות מוקדמת ומאוחרת נמצא כי גיל, נוכחות סימפטומים בעת האבחנה הראשונית וה STAGE מהווים גורמי סיכון להישנות מאוחרת לאחר RN, בעוד GRADE בלבד מהווה גורמי סיכון ל-DP יותר מ 5-שנים לאחר PN.
מסקנות:התקדמות גידולית אופיינית יותר למטופלים לאחר כריתה רדיקלית, כתלות במאפייני הגידול ולא סוג הניתוח. הישנות מאוחרת אופיינית גם כן לאחר כריתה רדיקלית של הכליה. מעקב צמוד נחוץ גם במטופלים אלו ובעיקר במטופלים מבוגרים יותר עם סימפטומים בעת האבחנה הראשונית ו-STAGE גבוה.