הזנה ברת סיכון היא כאשר אדם ממשיך לאכול ולשתות למרות סיכון משמעותי לאספירציה ו/או חנק. הזנה זו היא לעיתים מתאימה כאשר ישנה העדפה לשמירה על איכות חיים, כמו למשל כחלק מהתפיסה הפליאטיבית. הזנה זו מאפשרת המשך הנאה, נוחות וקשרים חברתיים המבוססים על אכילה ושתייה. הזנה ברת סיכון, אם כן, יכולה להתאים מהסיבות הבאות: שלבי מחלה מתקדמים, הזנה אנטרלית אינה מתאימה, רצון האדם לשמור על איכות חייו והנאתו ממזון ועוד.
כחלק מהגישה הפליאטיבית אותה אנו מיישמים במרכז הרפואי, גיבשנו תהליך עבודה רב מקצועי המסדיר את ההחלטה על הזנה ברת סיכון ויצרנו תרשים זרימה הכולל גיבוש המלצה מקצועית אחידה ושיתוף המטופל ומשפחתו בתהליך קבלת ההחלטה. הצוות הרב מקצועי כולל: רופא, אחות, קלינאית תקשורת, דיאטנית ועובדת סוציאלית. התהליך נבנה תוך התבססות על ספרות מקצועית בתחום ומתוך ניסיון קליני והוחל ביישומו בחטיבת סיעוד מורכב תומך.
את תהליך העבודה שנבנה ניתן להדגים ע"י תיאור מקרה: מטופל בן 80, אושפז בעקבות פצעי לחץ מורכבים. ברקע, דמנציה והפרעות בבליעה, נזקק לטיפול סיעודי. באשפוזו – בהכרה אך אינו מתקשר, הוגדר כ"חולה הנוטה למות". בתהליך משולב של כלל המקצועות ובשיתוף עם בני המשפחה הוחלט על גישת טיפול פליאטיבית והזנה ברת סיכון מתוך בחירה באיכות חיים על פני אריכות חיים ועל אף הסיכון הכרוך בכך. המטופל המשיך באכילה פומית עם הגבלת מרקמים המותאמת לו, על אף הסיכון שבדבר ומתוך הבנת התועלת בבחירה זו. כעבור מספר שבועות, המטופל נפטר. מתיאור מקרה זה נוכל ללמוד על תהליך מובנה וייחודי המאפשר התייחסות לרצון המטופל ובחירתו בכל הקשור להזנה דרך הפה.