הזדקנות בקהילה – עמדות רופאי משפחה

מטרת המחקר: לבחון עמדות רופאי-משפחה כלפי מסגרות ואפשרויות דיור שונות לזקנים. בהתלבטות בין אפשרות הישארות הזקן בביתו בקהילה, לבין אפשרות המעבר למסגרת מוסדית, ובפרט בעקבות שינוי במצב פיזי או מנטאלי, נועצים בני-המשפחה לעתים קרובות עם רופא/ת- המשפחה המטפל/ת. מכיוון שהמלצות רופאים מושפעות לא רק מהערכות קליניות אלא גם מתפיסות וסטריאוטיפים לגבי מאפייני מטופלים (Fallin-Bennett , 2015), חשוב לבחון עמדות רופאים כלפי מסגרות-דיור שונות לזקנים הזקוקים לעזרה. לפיכך היתה מטרת מחקר זה, לעמוד על גורמים אשר עשויים להשפיע על המלצות של רופאי-משפחה בנוגע להסדר המתאים למטופלים זקנים, תוך התמקדות בשני סוגי גורמים: 1) משתנים הקשורים ברופאים (כמו עמדות כלפי זקנים, חרדת-הזדקנות, משתני-אישיות); 2) משתנים מצביים ומאפיינים של המטופל (כמו מצב תפקודי, וקירבה פיזית לבני-משפחה).

שיטה: המחקר נערך בשני חלקים. בחלקו הראשון, שבחן משתנים הקשורים לרופאים עצמם, 96 רופאי-משפחה השיבו על שאלוני עמדות. בחלקו השני של המחקר, שבחן השפעה של משתנים מצביים משתנים הקשורים לזקן, 88 רופאי-משפחה (אחרים) השיבו ביחס לתרחישים בהם תופעלו תיאורי-מצב ומאפייני המטופל.

ממצאים: בחלקו הראשון של המחקר – נמצאו חרדת-הזדקנות וגילנות, כמנבאים מובהקים של הנטיה להמליץ על מסגרת מוסדית לזקנים. לא נמצאו קשרים בין רמות של אמפטיה מצד הרופאים לבין הנטיה להמליץ על מסגרת מוסדית לזקנים, ולא בין גיל סובייקטיבי של הרופאים לבין הנטיה להמליץ על מסגרת מוסדית לזקנים. רופאים מבוגרים יותר, ובעלי ותק-מקצועי רב יותר, נטו יותר להמליץ על השמה מוסדית. לא נמצאו הבדלים בנטיה להמליץ על השמה מוסדית בין הרופאים בקופות-החולים השונות בארץ.

בחלקו השני של המחקר – נטו הרופאים להמליץ על השמה מוסדית ככל שהתפקוד של הזקן תואר כטוב פחות, וככל שמשפחתו תוארה כרחוקה ממנו פיזית. במובהקות חלשה נמצא שרופאים סבורים כי בהשוואה לנשים, לגברים יהיה טוב יותר במסגרת מוסדית מאשר בבית.

מסקנות: המחקר תורם להבנת גורמים חברתיים ואישיים, המשפיעים – בנוסף לאלה הקליניים – על קבלת-החלטות של רופאי-משפחה לגבי זקנים. רופאים מושפעים גם מגורמים אישיים כגון חרדת-הזדקנות שלהם עצמם, וגם מסטריאוטיפים גילניים ומגדריים.