משמעות המוות ברצף הזמן בקרב הורים שכולים מזדקנים: הדהודים מהקליניקה

..."יום-יום אני חוזר ומת עליך..." / נתן יונתן

בדוח מחקר (ברוקדייל, 2018) בו הצביעו על הצרכים הייחודיים והמשתנים של הורים שכולים מבוגרים בישראל, נמצא כי למעלה ממחציתם עברו את גיל 75. הספרות המחקרית מצביעה על –כך , שהורים שכולים בהגיעם לזיקנה עסוקים מאוד בהנצחת הבן שנפל וכיצד ייזכר לאחר מותם הקרב. עוד נמצא, כי ההזדקנות מחזקת את המעורבות הרגשית והעיסוק בשכול . המושג `שכול מזדקן` מדגיש את מורכבות האובדן והאבל של הורים שכולים בזקנתם, שהמאפיין הבולט הוא המשכיות הכאב שאינו מתפוגג. האבל ממשיך כציר מרכזי בחיי ההורים, בנפרד מתהליכי התפתחות ואירועים נורמטיביים אחרים האופיינים לתקופת חיים זו (כמו נישואי ילדים, פרישה, סבות, שינויים במצבי בריאות ואלמנות), אם כי הוא משפיע עליהם כל הזמן.

המפגש עם הורים שכולים מזדקנים בקליניקה הינו מרגש , מאתגר וייחודי . הסוגיות המאפיינות את השיח הטיפולי בהקשר למוות נעות על רצף הזמן; אודות השכול והאבל המתמשך על הבן שאיננו והגעגועים אליו , אודות אובדנים תפקודיים, חברתיים ומשפחתיים בהווה המזדקן ואודות המוות האישי העתיד לבוא. אחת התמות המשמעותיות שמהדהדות וחוזרות , הינה ההכרה מעוררת החרדה באפשרות מותו הסימבולי של הבן המונצח בקרבם כל עוד הם חיים .

כעובדת סוציאלית מומחית זיקנה שהתמחתה בפסיכותרפיה האדלריאנית , אני מסתייעת בזיכרונות ילדותו של המטופל וניתוחם באופן מטאפורי. טכניקה זו מאפשרת דרך ייחודית לעיבוד תמות רגשיות המעסיקות את המטופל בהווה. בנוסף, ניתן לאתר בעזרתם כוחות, משאבים ואסטרטגיות התמודדות, ובכך, לחזק את תחושת הערך ומשמעות החיים של המטופל. בהרצאה ארחיב על נוכחות השיח אודות המוות ברצף הזמן בקרב הורים שכולים מזדקנים ואדגים את השימוש הייחודי בזיכרונות ילדות בהקשר לכך.