"כל אחד יודע שהוא ימות, אבל אף אחד לא מאמין בכך". עמדה רגשית זו מייצגת רבים. בשל עבודתי כמטפלת, עמדה זו תקפה כלפי באופן מצומצם וחלקי בלבד. המפגש שלי, כפסיכולוגית קלינית, עם מטופלים בשלבי חייהם האחרונים, מערער ומאתגר את התפיסה הרווחת זו. נוכחות המוות קיימת בחיי המקצועיים והיא מובילה אותי להתעמת עם המוות ביתר מוחשות בחיי ואף להאמין בקיומו.
המפגש האינטנסיבי הזה עם המוות מחכים, מעשיר ותורם, אבל גם מכביד, מאיים ומעציב. אם כי, במאזן הכולל הנוכחות הזו בחיי תורמת יותר מאשר פוגמת.
המפגש המקצועי האינטנסיבי עם המוות מחייב אותי לחשוב על מות יקיריי, אך גם, על מותי שלי. מחשבות אלו מאיימות אך גם מעצימות. במפגשים הטיפוליים עם הנוטים למות אני לומדת להביא בחשבון את מותי שלי. כך, נוכחות המוות גורמת לי להבין את כוחם של החיים, מאפשרת לחדד סדרי עדיפויות ולהנות מהיש, מהקיים.
מורי שוורץ, בספרו מחשבות על החיים*, כותב - "הדרך הטובה ביותר לחיות חיים מלאים וטובים הוא להתכונן למוות בכל רגע, משום שהמוות הקרב ובא גורם לנו לראות ביתר בהירות את תכלית חיינו ועוזר לנו לראות את הדברים החשובים לנו באמת".
נוכחות המוות בחדר הטיפול מאפשרת למטופלי להתייחס למותם שלהם, וגורם לי, במקביל, לחשוב על מותי. מטופלי מדברים איתי על המוות הקרב, דבר שאינו מקובל חברתית. כחברה, אנו משקיטים ומדירים את ההתייחסות למוות. אלא שבחדר הטיפול, הנגיעה והדיבור על המוות רצויים וחשובים. התייחסות זו מאפשרת למטופלים להתייחס לפחדים והחרטות אך גם להשתחרר מחוויית הבדידות. יותר מכך, היא מאפשרת להם לחשוב על עברם, לעשות חשבון נפש ולחיות את ההווה באופן מלא יותר.
פרדוכסלית, דווקא הנוכחות של המוות בשיחות עם מטופליי מלמדת אותי לחיות את חיי במודעות, במלאות ובהכרת תודה.