הקשר שבין גילנות ובדידות בתקופת הזקנה

אנשים זקנים רבים בחברה סובלים מבדידות. בדידות היא תחושה כואבת, המעוררת מצוקה הנובעת מתפיסתו הסובייקטיבית של האדם כי היחסים החברתיים שלו אינם מספקים. כאשר הבדידות נחוות על פני זמן ממושך היא מזיקה ופוגעת בבריאותו הנפשית והפיזית של הפרט. מחקרים מצאו קשר בין בדידות ודיכאון, ירידות קוגניטיביות, תחלואה פיזית ואף הגברת הסיכון לתמותה בקרב אנשים בודדים. ככל שהאוכלוסייה הזקנה ברחבי העולם הולכת וגדלה, מבחינה מספרית ומבחינת השיעור שמהווים בני ובנות השישים וחמש ומעלה מקרב האוכלוסייה הכללית, התמודדות עם תופעת הבדידות הופכת מרכזית הן מההיבט האתי והן מזה הכלכלי. בעוד מחקרים קודמים ייחסו את הסיבות והגורמים לבדידות למאפיינים ברמת הפרט (רמת המיקרו) והרשתות החברתיות של האדם (רמת המאזו) אנו טוענים כי גם גילנות ברמה החברתית (רמת המאקרו) תורמת לכך. גילנות הכוללת סטראוטיפים, דעות קדומות ואפליה הלכה למעשה של אנשים זקנים בחברה תורמת להזנחה, למבודדות חברתית ולבסוף גם לבדידותם. אנו מציעים שלושה נתיבים (מנגנונים) באמצעותם גילנות מובילה לבדידות. הראשון, חוויה של דחייה חברתית כרונית (social rejection explanation) עלולה להוביל לכך שאנשים זקנים ימנעו ויפסיקו את השתתפותם החברתית. השני, הפנמה עצמית של הסטריאוטיפים השליליים (social embodiment theory) כדוגמת: תקופת הזקנה היא תקופה של בדידות, תוליד צמצום הקשרים החברתיים וכך גם את אישוש אותם סטריאוטיפים. המנגנון האחרון מתייחס למציאות האובייקטיבית לפיה פרקטיקות גילניות מגבירות את ההדרה החברתית של אנשים זקנים ובאופן זה מגבירות את הסיכון לבדידות בתקופת החיים המאוחרת.