נכונותם של בני המשפחה המטפלים באדם עם דמנציה לבצע תכנון מוקדם רפואי עבור עצמם

מטרת העבודה: בני משפחה של אנשים עם דמנציה חווים עומס טיפול, בין היתר עקב הצורך לקבל החלטות רפואיות עבור האדם החולה. אחת הדרכים להפחית נטל זה היא באמצעות תכנון מוקדם רפואי (Advance care planning), המאפשר לאדם לבטא מראש את העדפות לטיפול בסוף החיים ולקבל או לסרב טיפול, על פי ערכיו והעדפותיו. מחקר זה בוחן את הנכונות של בני משפחה של אנשים עם דמנציה לבצע תכנון מוקדם רפואי עבור עצמם, באמצעות מודל מורחב של תיאוריית ההתנהגות המתוכננת.

שיטות: ראיונות פנים אל פנים נערכו עם 195 בני משפחה מטפלים באנשים עם דמנציה. רובן היו נשים (79.5%), ילדים בוגרים (61.5%), גיל ממוצע = 65.5. הראיונות נערכו באמצעות שאלון מובנה, שהתבסס על מודל מורחב של תיאוריית ההתנהגות המתוכננת ובו נבחנו עמדות, נורמות הסובייקטיביות, תפיסת שליטה, חרטה צפויה, עומס טיפול ורצון להעריך חיים. בנוסף, נבחנה נכונותם באמצעות שישה פריטים שהתייחסו להיבטים פורמליים ובלתי פורמליים של תכנון מוקדם רפואי. ניתוח רגרסיה היררכית בוצע לבחינת תרומת המשתנים למודל.

ממצאים: המשתתפים ציינו נכונות בינונית לבצע תכנון מוקדם רפואי עבור עצמם. הנכונות הגבוהה ביותר הייתה למנות באופן פורמלי מיופה כוח לקבלת החלטות רפואיות ואילו הנכונות הנמוכה ביותר הייתה לקיים שיחות בלתי פורמליות עם רופא המשפחה. מניתוח הרגרסיה ההיררכית עולה כי עמדות, נורמות סובייקטיביות וחרטה צפויה היו המנבאים המרכזיים לנכונות לבצע תכנון מוקדם רפואי.

מסקנות: יש צורך לפתח התערבויות על מנת לעודד בני משפחה מטפלים לבצע תכנון מוקדם רפואי עבור עצמם ובכך להפחית את נטל קבלת החלטות ממטפלים עיקריים בעתיד. ההתערבויות צריכות להיות מבוססות על הערכים והעמדות של האדם וצריכות לערב את בני משפחתם הן בתיעוד ההעדפות הפורמליות והן בקיום שיחות בלתי פורמליות.