סגנון הציור של הגיל המאוחר: ביטוי לשינויים פיזיולוגיים בזִקנה או מפנה יצירתי מודע? על שני ציורי ה"לוקרציות" של טיציאן

יצירתיות היא אחד הנושאים המרתקים והשנויים במחלוקת בתחום הגרונטולוגיה. חלוקות הדעות בדבר הקשר בין העלייה בגיל וההזדקנות לבין מידת היצירתיות אצל אנשים בכלל ואצל אמנים בפרט. אחת התופעות המעניינות בתולדות האמנות עוסקת באמנים שהצליחו ליצור בתקופת חייהם המאוחרת (שלעיתים מאופיינת בירידה בכושר הפיזי) עבודות בסגנון שונה מקודמותיהן, שאיכותן עולה עליהן. הצייר הוונציאני טיציאן (1488–1576), שזכה לאריכות ימים, הוא דוגמה לאמן שהפגין כושר יצירה יוצא דופן עד סוף ימיו.

בספרות הגרונטולוגית ובספרות של תולדות האמנות רואים ב"סגנון הגיל המאוחר" סגנון שמתאפיין בציור חופשי, במשיחות מכחול עבות ובמנעד צבעים שבו מיעוט צבעים קרים כגון כחול וריבוי צבעים חמים, חומים ואדומים, וכן ניכר בו פחות דיוק בפרטים. שינויים אלו יוחסו, בין השאר, לירידה ביכולות מוטוריות עדינות ובכושר הראייה, הנובעת מהעלייה בגיל. מנגד, הבדלים אלו עשויים לבטא שינוי סגנון מודע של הצייר. בסקירת יצירתו של טיציאן נמצא שבשנות השמונים לחייו הוא צייר פעמיים את אותו הנושא – "טרקויין ולוקרציה": בציור אחד, המוצג במוזיאון Fitzwilliam בקימברידג`, קווי המתאר חדים ברורים; לעומת זאת, בציור האחר, המוצג באקדמיה בווינה, קווי המתאר מטושטשים, בדומה לציורים מאוחרים אחרים של טיציאן, והוא נראה בלתי גמור.

שני הציורים הם יצירות זִקנה. היצירה המוצגת בקימברידג` פוזלת לאחור בזמן, לעבר הסגנון המוכר, המקובל והמבוקש. בו-בזמן, ביצירה המוצגת בווינה ניגש הצייר לנושא ממקומו בהווה, כאדם זקן. העובדה שבאותו הזמן יצר טיציאן בשני הסגנונות תומכת בכך שהיצירה היא אופציה התפתחותית-אונתוגנטית, שבמקרה של טיציאן מתרחשת בד בבד עם יצירה בזִקנה ל"כאן והעכשיו" של שוק האמנות. היצירה הראשונה מגלמת את הקשר לסביבה התרבותית (הוזמנה על ידי פיליפ השני מלך ספרד), והשנייה מגלמת את הקשר לסביבה הפנימית ומבטאת התפתחויות תלויות גיל ביחס לנושא: מבט מ"מרומי הגיל" ועיסוק בסוגיות של אמונה, מוסר ו"טבע האדם". השינוי הסגנוני עשוי להיות ביטוי לחופש המאוחר ליטול סיכונים, שאינו נובע מירידה בתפקוד. דוגמה זו של טיציאן תשמש לנו בסיס לדיון מחודש ביצירתיות בגיל הזִקנה החורגת מהפרדיגמה המקובלת ומציגה חלופה לספרות המחקר הקיימת.