הליך קבלת החלטות באשר למתן טיפול רפואי בסוף החיים במרכזים רפואיים לשיקום וגריאטריה: משפט, אתיקה ומציאות

בשנת 2005 הוסדר הליך קבלת החלטות על הטיפול בחולים סופניים בחוק החולה הנוטה למות. חוק זה מבוסס על הגישה לפיה יש לכבד את החלטת החולה הנוטה למות שלא להאריך את חייו בניגוד לרצונו, תוך איזון בין עיקרון האוטונומיה לעיקרון קדושת החיים. על אף המחלוקת הרבה שהחוק עורר, חסר מידע על האופן שבו הוא מיושם במוסדות רפואיים, והמחקר המועט שבחן את השפעת החוק, התמקד בבתי חולים כלליים ובבתי אבות.

המחקר המוצג כאן מתמקד בנעשה במרכזים רפואיים גריאטריים שבהם חלק ניכר מהמטופלים מאושפזים לתקופה ממושכת ונמצאים בשלבים שונים של סוף החיים. המאפיינים הייחודיים של מרכזים רפואיים אלה יוצר לכאורה תנאים לקיומו של שיח בין מטפלים לבין מטופלים ובני משפחותיהם אודות הטיפול בסוף החיים. המחקר בוחן כיצד מתקבלות החלטות באשר למתן טיפול רפואי בסוף החיים ובאיזה מידה קיימת התאמה בין המנגנונים הקבועים בחוק לבין הפרקטיקה במערך הרפואי. כמו כן מהן העמדות של הצוות הרפואי באשר למתן טיפול לחולים הנוטים למות, ומהי ההשפעה שיש לצוות הרפואי ולבני המשפחה על קביעת רצונו של החולה. המחקר מבוסס על שיטת מחקר איכותנית-פנומנולוגית. במסגרת המחקר, בשנת 2018, רואיינו רופאים, אחיות ואנשי צוות פרא רפואי במרכז רפואי לשיקום ולטיפול גריאטרי במרכז הארץ.

מתוצאות ראשוניות של המחקר עולה כי קיים פער בין העמדה הערכית של הצוותים המטפלים המבקשים למנוע כאב וסבל ונוטים לעמדה המכבדת את האוטונומיה של המטופל לבין הביצוע בפועל. הצוותים מתקשים להימנע מפעולות מאריכות חיים גם כשהמטופל עומד בפני סוף חייו ממש. ממצא נוסף הוא קיומה של מערכת יחסים מורכבת בין הצוות לבין בני המשפחה, שלאור מצב מרבית המטופלים, נדרשים אך מתקשים לקבל החלטות לגבי הטיפול בסוף החיים. בהקשר זה עולה תמונה שבה הצוות המטפל סבור שהוא מקיים שיח המיידע ומברר את העדפות לטיפול בסוף החיים בעוד שבני משפחה מרגישים היעדר שיח שכזה. ממצאי המחקר יסייעו להעריך את תפקידו של המשפט בהסדרת תחום זה, כמו גם את המסגרת הערכית שאותה מאמצים אנשי הצוות. הדבר יסייע בקידום השיח הציבורי החשוב המתקיים בנושא ובחינת הצורך בשינוי מנגנוני קבלת החלטות במסגרת החוק.