מטרת העבודה: עבור לוחמים רבים, טראומת הלחימה עלולה להשפיע במשך שנים רבות. השפעות אלו כוללות גם חוויות סובייקטיביות של תהליך ההזדקנות, כגון תפיסות לגבי הזקנה (Attitudes towards one`s own aging; ATOA), והן משליכות על ההסתגלות וההתפתחות בגיל הזקנה. קיימים מעט מחקרים הבוחנים נבאים של תפיסות לגבי זקנה לאורך זמן. מטרת המחקר הנוכחי היתה לבחון האם מודלים כגון התקשרות, אשר קשורים בהתפתחות האישיות לאורך טווח החיים, יכולים לנבא תפיסות לגבי זקנה בגיל מאוחר. בנוסף, המחקר הנוכחי בוחן את התפקיד הממתן של חשיפה לקרב על הקשר שבין התקשרות לא בטוחה לבין תפיסות לגבי זקנה.
שיטות: המחקר מבוסס על ראיונות בקרב 171 לוחמים לשעבר אשר לחמו במלחמת יום כיפור ב-1973 (גיל ממוצע = 68.4, ס.ת. = 5.1). המרואיינים מילאו שאלונים על תפיסות זקנה, התקשרות, חשיפה לקרב, תסמיני PTSD (הפרעת דחק פוסט-טראומטית), ונתוני רקע, בשנת 1991 (Time 1) ושוב ב-2018 (Time 2).
ממצאים: ניתוחי רגרסיה מרובה הראו כי התקשרות לא בטוחה ב-Time 1, ובעיות בריאות ותסמיני PTSD ב-Time 2, ניבאו תפיסות שליליות יותר לגבי זקנה ב-Time 2. בנוסף, נמצאה אינטראקציה מובהקת בין חשיפה לקרב לבין התקשרות נמנעת, כך שההשפעה השלילית של התקשרות נמנעת על תפיסות לגבי זקנה היתה מובהקת רק בקרב משתתפים עם רמות גבוהות יותר של חשיפה לקרב.
מסקנות: הממצאים הנוכחיים מהווים תרומה לגוף הידע הקיים בנוגע לחשיבותה של התקשרות לא בטוחה עבור תפיסות לגבי זקנה בקרב לוחמים לשעבר, ומצביעים על התפקיד של מידת החשיפה לקרב במיתון קשר זה. ממצאים אלו עשויים לתרום לתכנון מדיניות ולבניית תכניות התערבות אפשריות עבור קבוצת אוכלוסיה אשר מראה פגיעות מוגברת לתפיסות שליליות לגבי זקנה.