הבדידות כשער – חווית הבדידות של המטפל בראי תיאורית ההתקשרות

​"לא תיארתי לי שבדידות היא שער; חשבתי, קיר": יהודה עמיחי

מטרת העבודה: על אף שמחקרים מצביעים על קשר בין בדידות לרמת השחיקה בקרב מטפלים, מרבית הספרות המקצועית מתמקדת על חווית הבדידות של המטופל, וידוע פחות על בדידותו של המטפל. חסרה, בנוסף, המשגה של יחסי הגומלין בין תהליכים תוך-אישיים ובין-אישיים במפגש בין בדידותו של המטפל ובדידותו של המטופל במרחב הטיפולי. המחקרים שיתוארו בהרצאה זו מבקשים לגשר על פער זה, תוך התמקדות בגורמים התורמים לחווית הבדידות של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש בגיל זקנה.

השיטה: מודל המחקר נבחן אמפירית באמצעות סדרה של מחקרים, כולל מחקר יומן על מטפלים (N=45) ומחקר איכותני המבוסס על שתי קבוצות מיקוד של מטפלים במערך של פסיכוגריאטריה(N=24) .

הממצאים: נמצא קשר בין חרדה בהתקשרות לבין סיכון לשחיקה. חוויה של בטחון בהתקשרות שהמטפל מביא למפגש הטיפולי נמצאה כמנבאת את יכולתו/ה לוסת רגשות של עצב, חרדה ותסכול, להתמודד עם מצבים של דחיה, נסיגה או אדישות של המטופל, ולשמר תחושת משמעות ואמונה במפגש עם סבל אנושי, אובדן טראומה. נמצא קשר בין דפוסי ההתקשרות של המטפל לנכונות להיעזר בקבוצת העמיתים ובהדרכה.

מסקנות: יפורטו המלצות מעשיות לתהליכי הכשרה ותמיכה במטפלים, תוך התייחסות להזדמנות הטמונה במפגש עם הבדידות על ריבוי פניה להתפתחות האישית והמקצועית של המטפל. נדון בתנאים היכולים לתרום ליצירת מרחב של התבוננות, הבנה והכרה הדדית בצוות הרב מקצועי, בחשיבות החיבור לאנושיות משותפת (common humanity) ובדרכים לטיפוח תחושת שייכות ומשמעות של מטפלים.