הזדקנות עם ולצד אדם עם מש"ה בחברה החרדית – מחקר פנומנולוגי-אקולוגי

רקע: השכיחות הגבוהה יחסית של מש"ה בחברה החרדית מעלה את הצורך לחקור ולהבין לעומק את צרכיה המורכבים של המשפחה החרדית המזדקנת, שחיה לצד אדם עם מש"ה, בהקשר התרבותי-אמוני הייחודי לה. ייחודה של החברה החרדית נעוץ בהיותה קהילה קולקטיביסטית מבוססת אמונה, והמשפחה החרדית מאופיינת במספר רב של ילדים, ברב-דוריות ובהבנייה מגדרית ברורה. כל אלה יוצרים מציאות חיים ייחודית המעצבת את חייו של כל אחד מבני המשפחה.

מטרת המחקר: לתאר את חווית החיים של משפחות מזדקנות של אדם עם מש"ה בחברה החרדית. ייחודו בכך שהוא שם דגש על ההיבט האקולוגי של מערך יחסי הגומלין שבין האדם, המשפחה והקהילה החרדית. לאור זאת, המחקר הקיף את מעגלי השייכות הבאים: האדם עם מש"ה; בני המשפחה המזדקנים; גורמי מפתח בקהילה החרדית המקורבים למשפחה (רבנים, שדכנים, גבאים, מנהלי מוסדות תורניים) וגורמים טיפוליים.
שיטה:מחקר איכותני אקולוגי-פנומנולוגי, במסגרתו רואיינו 14 יחידות משפחה (כ55 מרואיינים) ראיונות עומק חצי מובנים שהתבססו על מדריך ראיון שהוכן מראש.

ממצאים: מהראיונות עלו שלוש תמות מרכזיות: 1. "זה לא כמו אצלכם" – לגדל בן עם מש"ה במשפחה החרדית – מילדות ועד זיקנה. תמה זו עוסקת במאפיינים הייחודים של המשפחה החרדית המעצבים את החיים ואת מערכי הטיפול בבן המשפחה עם מש"ה לאורך החיים והזיקנה. 2. "שמאל דוחה וימין מקרבת" - בין הדרה לשילוב. מאפייני החברה החרדית כחברה שגמילות חסדים עומדת במרכזה למול היותה חברה קולקטיביסטית המדירה את החריג. 3. איזון ותמרון בין מודרנה לשמרנות בטיפול באדם עם מש"ה מזדקן. חיפוש אחר האיזון בין המחויבות ההלכתית לצרכי הבן עם מש"ה.

מסקנות והשלכות: המשפחה החרדית המזדקנת המטפלת באדם עם מש"ה חווה עומס טיפולי רב במיוחד בשל מאפייניה הייחודים. תוכניות הטיפול וההתערבות הקיימות אינן מתאימות לאורח החיים החרדי. ממצאי המחקר מדגישים את הצורך בפיתוח תוכניות התערבות רגישות תרבותית תוך התוויית המלצות מעשיות לגורמי הטיפול.