רקע: בני משפחה מזדקנים של אנשים עם מש"ה חוששים רבות לגורלו של בן משפחתם לאחר מותם ועסוקים רבות בשאלת ההסדרים הנדרשים בכדי להבטיח את שלום בן משפחתם עם מש"ה. במידה ושאלת האפוטרופסות טרם הוכרעה בצמתים קודמים (הגעה לגיל 18, המלצה של ועדת אבחון או השמה במערך דיור) הרי שהיא עולה כעת ומחייבת התמודדות עם דילמת האפוטרופסות על חסרונותיה ויתרונותיה. אמנת האו"ם בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות וסעיף 12 לה, קוראת להימנע משימוש באפוטרופסות ומשלילת כשרות משפטית וקוראת לפיתוח כלים חדשים שמתבססים על הכרה בכשרותו המשפטית של האדם. כפועל יוצא בשנים האחרונות מדינות רבות ערכו רפורמות חקיקתיות שנועדו ליישר קו עם דרישות סעיף 12 לאמנה. גם בישראל תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ממרץ 2016 הביא לשינוי דרמטי הן באימוץ תפיסת העולם שבבסיס אמנת האו"ם והן בפיתוח כלים משפטיים חדשים.
מטרות: לבחון מהו המענה שהחוק הישראלי המתוקן נותן לדילמה של הורים מזדקנים לאנשים עם מוגבלות שכלית זאת בהשוואה לתיקוני חקיקה במדינות שונות בעולם.
שיטה: המחקר מתבסס על ניתוח נורמטיבי של סעיף 12 לאמנה, ניתוח תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ועריכת משפט משווה תוך בחינת הסדרים בחוקים מדינתיים שונים.
ממצאים:
מסקנות והשלכות: יש צורך בהגברת המודעות לתיקון החוק ולהשלכותיו על אנשים עם מש"ה. יש לקדם הסברה בקרב בני משפחה ואנשי מקצוע העובדים עם אנשים עם מש"ה בדבר מנעד האפשרויות העומדות בפניהם בטרם יפנו לפתרון האפוטרופסות. על מדינת ישראל לפתח שירות של תמיכה בקבלת החלטות כדי שחלופה של קבלת החלטות נתמכת תהפוך לזמינה עבור כל אדם הזקוק לה.