דפוסי התקשרות ותחושת עומס טיפולי בקרב ניצולי השואה וילדיהם

מטרת העבודה: ניצולי השואה מהווים קבוצה ייחודית אשר מתמודדת עם טראומה שעברו בגיל צעיר, בה היו חשופים לאיום מתמשך, פעמים רבות ללא הגנה של דמות הורית יציבה ומכילה. הפרידות המוקדמות, הרדיפה הטראומתית וחווית האובדן פגעו ביכולת הניצולים לבנות התקשרויות חדשות. כיום, כאשר בני הדור השני לניצולים חווים בעצמם את תהליך ההזדקנות, תוך שהם משמשים פעמים רבות כמטפלים בהוריהם, הם עשויים להיות מושפעים מדפוסי ההתקשרות אשר השתרשו לאורך השנים, יחד עם ההתמודדות עם תסמיני הפוסט-טראומה בקרב הוריהם, ולחוות עומס טיפולי גדול יותר לעומת קבוצות אחרות.

לאור האמור לעיל המחקר הנוכחי בחן את ההשערה כי סימפטומים פוסט-טראומטיים בקרב ניצולי שואה ודפוסי התקשרות חרדה בקרב הניצולים וילדיהם, בני הדור השני, יתווכו את הקשר בין חשיפה לאובדן הורים בזמן השואה לבין תחושת עומס טיפולי בקרב בני הדור השני.

שיטות: במסגרת המחקר הועברו שאלונים ל 119 לדיאדות של ניצולי שואה וילדיהם וכן לקבוצת השוואה הכוללת דיאדות של קשישים אשר לא עברו את השואה וילדיהם. הנבדקים ענו בין היתר על שאלון סימפטומים פוסט-טראומטיים. שאלון ההתקשרות ושאלון עומס טיפולי.

ממצאים: מהניתוחים הסטטיסטיים עולה כי אכן הקשר בין חשיפה לשואה לתחושת עומס טיפולי בקרב בני הדור השני תווך על ידי תסמינים פוסט-טראומטיים של ההורה הניצול, התקשרות חרדה של ההורה ושל הילד. כך, ניתן להעריך כי הקשר בין טראומת השואה לעומס הטיפולי בקרב בני הדור השני עובר באופן עקיף דרך ההתקשרות הבין-אישית שהתפתחה בהורה ובצאצא ובחומרת התסמינים הפוסט-טראומטיים בהורים הניצולים.

מסקנות: לאור המיעוט היחסי במחקרים העוסקים בהתקשרות בגיל המבוגר, מחקר זה מהווה תרומה משמעותית לידע הקיים, בכך שהוא מדגיש את חשיבותם של דפוסים התקשרותיים בכל הקשור להבנת האתגרים עמם מתמודדים בני הדור השני כאשר אלה מתמודדים עם הטיפול בהוריהם.