חפצים כנושאי זכרונות

למה זיכרון חשוב?

איך משרת אותנו הצורך לתעד?

אילו תפקידים נושאים החפצים שלנו כנושאי זכרונות?

הזיכרון בונה לנו היסטוריה אישית על רצף עבר והווה ומשליך על העתיד. הוא בונה תבנית חיים המבוססת על ניסיון אישי שלנו ועל ניסיונם של אחרים. חוכמות חיים, תובנות, מבוססים על זיכרון ועל ההקשרים שהמוח שלנו עושה – וכל זאת כדי שנוכל להישמר ולשרוד ולהבטיח את המשך קיומנו ככל שניתן.

כפעוטות פתחנו מגירות ואהבנו לשחק עם החפצים בהם נתקלנו. כפיות וכלי מטבח טובים באותה מידה כמו צעצועים והם הופכים לתזמורת ולארמון ולפרחים ולחרב ולאוניה דרכה אנו מפליגים בין חדרי הבית המשמש מגרש משחקים אינסופי - שמשכלל את היכולות שלנו ומפתח את הדמיון והיצירה, התקשורת והשפה. החפצים הללו הם תיבת התהודה של נפשנו והם משתקפים בנו כפי שאנו משתקפים בהם.

כשאנו גדלים, אנחנו מעצבים את חדרי המגורים שלנו כאוות נפשנו, אוספים פריטים ומניחים על המדפים, תולים תמונות וצובעים את הקירות; מגרש המשחקים של ילדותינו הופך למוזיאון פרטי משלנו. דרך אוסף החפצים מתחיל להירקם סיפור חיים - לעיתים אלו חפצים העוברים במשפחה לאורך דורות, לעיתים אלו פריטים שרכשנו בטיולים, שקיבלנו בימי הולדת ובאירועים חשובים. אנו מביאים אל ביתנו את הדברים שנרצה לשמר ולזכור מהעולם החיצוני השוכן מעבר לקירותיו והוא, מתעד ומכיל את החוויות שעיצבו את חיינו המוקדמים וחיינו הבוגרים. את מי שהפכנו להיות היום.

גם כשנצא מהבית אל דיור מוגן, הוא ימשיך לעורר את הגעגוע שבליבנו. הוא יזכיר לנו אנשים ועוברי אורח, חצרות ושדות, אופניים ראשונות, בגדים שאהבנו וחלומות שחלמנו. הוא יזכיר לנו את העולם האינסופי שרצנו במורדותיו.

תיעוד בתי ותיקים לפני המעבר לדיור מוגן פורש בצורה קוהרנטית סיפור חיים שלם, עוזר בכינון סדר כרונולוגי, התבוננות במבט על תבניות חיים, תורם להערכה עצמית, מזרז תוכניות שלא מומשו, מניח את הדעת אבל גם קורא להמשך פעולה. מתאפשרת לנו נוכחות גם לאחר מותנו באמצעות מסמכים, חפצים, מורשת, מסורת. אנחנו ממשיכים להיות, לחיות בזיכרון ובסיפור של מישהו אחר.