סיכוני בריאות של מטפלים עיקריים בחולים קשים: מודעות והתנהגות מניעה

מטרת העבודה: הספרות מצביעה על השפעה שלילית של טיפול ממושך בבני משפחה חולים במחלות קשות על בריאותם של המטפלים. הטיפול בחולה הקשה כרוך בעומס פיזי, נפשי, חברתי וכלכלי המהווה גורם סיכון משמעותי לתחלואה ותמותה ובמיוחד אצל מטפלים זקנים. בעבודה זו נבחנה מידת המודעות של מטפלים עיקריים זקנים להיותם בסיכון בריאותי ועמדותיהם לגבי התנהגויות מניעה.

שיטות: השתתפו במחקר 202 מטפלים עיקריים של חולים במחלות קשות כגון דמנציה, סרטן ועוד, אשר טופלו על ידי מטפלים בני משפחה בני 60 ומעלה. דגימת הנוחות נעשתה מעמותות כגון, עמותת "עמדא" לחולי דמנציה. הנתונים נאספו באמצעות ביצוע ראיונות אישיים על ידי מראיינים מנוסים. השאלון כלל מאפיינים אישיים (כגון גיל, מין, סוג הקירבה לחולה), מאפייני הטיפול בחולה (משך הטיפול בחודשים, ימים ושעות, חומרת המחלה), מודעות לסיכוני הטיפול, עומס טיפול ועמדות לגבי התנהגויות מניעה.

ממצאים: גיל המטפלים הממוצע 70.7 שנים, %68.2 נשים ו- 58% בני זוג של מטופליהם. משך הטיפול הממוצע בחולה נמצא גבוה- מעל שבע שנים, כששה ימים בשבוע וכ-15 שעות ביממה. מדד העומס של זריט נמצא בינוני. רמת מודעות המטפלים לפגיעותם הבריאותית עקב הטיפול נמצאה נמוכה יחסית, כאשר המודעות להיפגעות נפשית נמצאה גבוהה יותר בהשוואה להיפגעות פיזית. ששה משתנים נמצאו מובהקים בהסבר רמת מודעות המטפל לנזקי הטיפול: עומס טיפול, מצב בריאות נתפס של המטפל, חומרת מחלת המטופל, מגדר (נקבה), מספר ילדים והקירבה המשפחתית למטופל (בני זוג). לגבי עמדות להתנהגויות מניעה, אחוז ניכר מהמטפלים מאמין שעזרה ממקורות שונים עשויה למנוע נזקי בריאות בקרבם, וזאת למרות רמות המודעות הנמוכות יחסית שלהם לנזקי הטיפול.

מסקנות: מודעות המטפלים לנזקי הטיפול נמוכה יחסית הן בהתיחס לפגיעה בבריאותם הפיזית והן הנפשית, אם כי רבים מהמטפלים מאמינים שעזרה עשוייה למנוע נזקי בריאות אצלם. יש לפתח תכניות התערבות לתמיכה במטפלים כדי למנוע הדרדרות בריאותית אצלם. בתוכניות אלה יש להתמקד במיוחד בקבוצות פגיעות כמו נשים מטפלות, בני זוג של המטופלים, מטפלים במצב בריאות ירוד ואלו שחווים עומס טיפול רב.