תפיסת שביעות הרצון של בני משפחה מהטיפול בזקנים בבתי חולים ובמוסדות לטיפול ממושך – גורמים מקדמים ומעכבים

מטרת העבודה: זקנים (בני +65) מהווים חלק ניכר ממקבלי השירות בבתי חולים ומוסדות לטיפול ממושך. בני משפחה, המטפלים הבלתי פורמליים, מלווים את הזקנים בהיותם מאושפזים במערכות אלו. בעת האשפוז, עוברת אחריות הטיפול מהמשפחה אל הצוות המטפל, כאשר בני המשפחה יכולים להוות גורם מסייע בטיפול, בקשר עם הצוות ועוד. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבחון את מידת שביעות הרצון של בני המשפחה של זקנים מאושפזים ואת הגורמים הקשורים לכך, ביניהם תחושת עומס טיפול, תפיסת יחס הצוות ותפיסת איכות הטיפול.

שיטות: המחקר נערך בקרב מדגם נוחות של 196 בני משפחה של זקנים המאושפזים בבתי חולים ובמוסדות לטיפול ממושך. המשתתפים במחקר ענו על שאלון סגור. ניתוח הנתונים נערך באמצעות תוכנת PSAW, כאשר חושבו מתאמים, נערכו רגרסיה היררכית ומבחני תיווך.

ממצאים: ממצאי המחקר העיקריים, מצביעים על קשרים חיוביים בין מרכיבי תפיסת איכות הטיפול, יחסי שיתוף מצד הצוות ושביעות רצון מהטיפול בקרב בני המשפחה בבתי חולים ובמוסדות לטיפול ממושך. כן נמצאו קשרים שליליים בין מרבית מרכיבי איכות הטיפול לתחושת עומס הטיפול בקרב בני משפחה של זקנים בבתי חולים. בנוסף, נמצא כי תפיסות של איכות הטיפול ותחושת עומס הטיפול, מתווכות בין תפיסת יחסי שיתוף מצד הצוות לבין שביעות הרצון מהטיפול.

מסקנות: בני משפחה ממלאים תפקיד חשוב בעת אשפוזם של זקנים, הן לזקנים והן לצוות המטפל. שביעות הרצון שלהם מהטיפול בקרוב משפחתם, תלויה בגורמים שונים, ביניהם מערכת היחסים עם הצוות המטפל ותחושת השיתוף והמעורבות בטיפול. מכאן, שיש לתת דגש לכך, שהצוות המטפל יאפשר לבני המשפחה להיות מעורבים בטיפול ובקבלת ההחלטות, זאת תוך קבלה של הסכמת המטופל הזקן לכך ושמירת כבודו והאוטונומיה שלו. לשם כך, מומלץ לבנות תוכניות התערבות ולערוך הדרכות לצוות, במטרה להעלאת המודעות למקומם של בני המשפחה בטיפול וחשיבות שיתופם.