מטרת העבודה: בני משפחה של זקנים מהווים את המערך הבלתי פורמלי של הטיפול בהם. העלייה בתוחלת החיים הביאה לכך, כי תפקיד הטיפול הפך לתפקיד נורמטיבי במהלך חיי האדם. כך, בני משפחה, אשר מרביתם לוקחים חלק בשוק העבודה, מוצאים עצמם בתווך בין המחויבויות למקום העבודה לבין המחויבויות המשפחתיות. מטרת העבודה היא לבחון כיצד ובאיזו מידה, מדיניות התעסוקה וזכויות העובדים תומכים בעובדים אלו, זאת, תוך השוואה למצב הקיים באנגליה.
שיטה: מחקר איכותני זה נקט בשיטה של בוחן מקרה, על מנת להשוות ולנתח את החקיקה הקיימת בשתי המדינות. זאת, תוך התמקדות בשני סוגים של תמיכה המאפשרים שילוב של עבודה עם טיפול : 1. הזכות והזכאות לעבודה; 2. סיוע כספי או שווה ערך.
ממצאים: ממצאי המחקר מציגים מבט רטרוספקטיבי של ניתוח מדיניות והתוצאות שלה לאחר יישומה בישראל ובאנגליה. נמצאו הבדלים משמעותיים במדיניות ובחקיקה בין השתיים. לדוגמה, בעוד שבשתי המדינות קיימת אפשרות חוקית לימי מחלה בגין מחלת הורה וחופשה בתשלום או ללא תשלום, הרי שבישראל לא קיימת חקיקה המאפשרת תעסוקה גמישה בעוד שבאנגליה קיימת זכות חוקית לכך בעת הצורך לשילוב בין עבודה לטיפול.
מסקנות: בני משפחה מהווים מקור עיקרי לטיפול ותמיכה בזקנים הזקוקים לכך. שילוב הטיפול הבלתי פורמלי עם עבודה בשכר, הפך לסוגיה מרכזית בתחום העסקה וכוח אדם בישראל כמו במדינות רבות בעולם. הזכאות לעבודה גמישה, יכולה להוות צעד ראשוני משמעותי לתמיכה בעובדים הנדרשים לשילוב זה. יחד עם זאת, נדרשות פעולות נוספות בתחום מדיניות התעסוקה, על מנת להבטיח את האפשרות להמשיך להשתתף בשוק העבודה לצד המחויבויות המשפחתיות ולהפחית את חוסר הביטחון בתעסוקה.