אחת השאלות החשובות בנושא אימון שמיעתי היא האם ניתן להכליל את השיפור שחל בעקבות אימון בביצוע מטלה מסוימת למטלה או לתנאי האזנה מעט שונים. מחקרים מהאופנויות הוויזואלית והמוטורית שחקרו למידת מיומנויות בסיסיות הראו כי ככל שמשך האימון התארך, השיפור הפך להיות יותר ספציפי למאפייני המטלה שאומנה. מנגד, שני המחקרים היחידים, עד כה, מהאופנות השמיעתית, שבדקו את הקשר בין משך האימון למידת ההכללה של השיפור בעזרת גירויים שמיעתיים בסיסיים (שאינם שפתיים) דיווחו על דפוס הכללה שונה, כשבאחד מן המחקרים היכולת להכליל את השיפור למטלות שונות אף השתפרה ככל שהאימון התארך. יש לציין כי בשני מחקרים אלו הנבדקים נחשפו לגירויי ההכללה טרם האימון. מטרת המחקר הנוכחי הייתה לבדוק כיצד משפיע משך האימון השמיעתי על מידת ההכללה של הלמידה, כאשר האימון נערך עם גירויים שמיעתיים פשוטים (צלילים טהורים) והמטלה המאומנת היא מטלת הבחנה בין תדרים (Difference Limen of Frequency: DLF). שמונים ושניים נבדקים השתתפו בשני ניסויים שנבדלו ביניהם בהליך האימון. בשני המחקרים, חלק מהנבדקים (n=26) אומנו יום אחד וחלק אומנו תשעה ימים (n=22) במטלת ההבחנה ולאחר מכן נבדקו באוזן שלא אומנה ובתדר ייחוס שונה מזה שאומן. כלומר, נבדקים אלו נחשפו לגירויי ההכללה רק בתום האימון. בנוסף, בשני המחקרים נבדקה קבוצת ביקורת (n=34) עבור תדר ההכללה. תוצאות הניסויים הראו ש: (1) האימון הוביל לשיפור משמעותי במטלה שאומנה. שיפור גדול יותר נצפה לאחר האימון הרב-מפגשי בהשוואה לקבוצות האימון החד-מפגשי. (2) בעקבות האימון, חל שיפור מסוים בהבחנה בין תדרים גם בשני מצבי ההכללה שנבדקו. אולם, מידת ההכללה של השיפור הייתה קטנה יותר בקבוצת האימון הרב-מפגשי, בהשוואה לאימון החד-מפגשי. (3) נמצא קשר הפוך בין גודל השיפור למידת ההכללה: שיפור גדול יותר במטלה שאומנה הוביל להכללה קטנה יותר למצבים שלא אומנו. ממצאים אלו מהווים עדות נוספת התומכת בתיאוריה הגורסת כי המנגנונים העצביים המעורבים בלמידת מיומנויות בסיסיות דומים באופנויות שונות. לממצאים אלו יש השלכה חשובה בנוגע ליכולת של המטופל להכליל את הנלמד במטלה ספציפית ובתנאי אימון ספציפיים לחיי היום-יום.