חליפת הגיל - תיאטרון קהילתי לגמלאים ולבני הגיל השלישי במועדוני גמלאים ובבתי דיור מוגן

מטרת התיאטרון הקהילתי בבתי דיור מוגן, היא לתת קול ובמה לאוכלוסייה בגיל השלישי. דווקא בגיל זה מגלים המשתתפים יכולות שהיו חבויות, מושתקות, או לא מוכרות. המפגשים הקבוצתיים מלווים בצחוק, דמעות, עצב והתפעלות. ההכרות האינטימית ותהליך העבודה מגבש את הקבוצה ויוצר תחושה חמה ותומכת. הקבוצה מורכבות מאנשים שונים וייחודיים, לכל אחד מהם סיפור חיים מעורר הערכה: התמודדות עם מחלה קשה, שכול, פרידה מבני זוג, בדידות. בין שלל הפעילויות והחוגים שיש בבתי דיור מוגן, התיאטרון מחבר את המשתתפים לזיכרונות ותקופות שונות בחייהם, מעודד לאקטיביות וליצירת קשרים בינאישיים. המשתתפים בקבוצה מתנסים ביצירה והבעה של דמויות ומצבים דרמטיים, אימפרוביזציות ותרגילים שונים, המעמיקים את העבודה על התכנים שעלו בקבוצה. לאחר עיבוד התכנים, הבמאית כותבת טקסט ומביאה אותו לקבוצה לדיאלוג ומתחיל שלב החזרות לקראת הצגה. הקבוצה בוחרת מהי האמירה והחוויה הייחודית שלה, אותה היא רוצה להעביר לקהל.

על המונח `חליפת הגיל` חשבתי שאחד המשתתפים בקבוצה היה מתנהג כליצן וכילד במפגשים. מתבדח, צוחק, מגלה יצירתיות, קלילות וכישרון רב. כשפעילות הסתיימה, אישתו הייתה מביאה לו את ההליכון שלו והוא היה יוצא כפוף, שפוף בצעדים קטנים ואיטיים. ובכל פעם נדהמתי, הרי רק לפני רגע הוא התנהג כילד. הרגשתי שבמסגרת הקבוצה הוא פושט את `חליפת הגיל`.

אך מה היא בעצם `חליפת הגיל`? האם זהו האופן שבא החברה רואה את האנשים המבוגרים שבה? האם הגיל ומראה של אדם משאיר בנו רושם ראשוני שאינו מאפשר הסתכלות אחרת? או האם הסתכלות פנימית על אדם ולא על גילו?