האם התוצאות הקליניות ארוכות הטווח לאחר השתלת כליה שונות בהתבסס על סוג טיפול האינדוקציה הנבחר?

רקע: ההחלטה על סוג התרופה האימונוסופרסיבית התשמש לאינדוקציה בזמן השתלת כליה בילדים מבוססת לרוב על מאפייני המטופל וכן המרכז הרפואי בה מתבצעת ההשתלה. מחקר זה בא לענות על השאלה האם התוצאות הקליניות שונות בהתבסס על סוג טיפול האינדוקציה הנבחר.

שיטות: זהו מחקר רטרוספקטיבי מ-2 מאגרי נתונים: Pediatric Health Information System database ו- North American Pediatric Renal Trials and Collaborative Studies registry . במחקר נכללו ילדים אשר הושתלו בין השנים 1999-2019. המשתתפים חולקו לפי סוג האינדוקציה: ללא, מעכבי רצפטור לאינטרלוקין 2 , תרופות אנטי-לימפוציטים (כולל אנטיטימוגלובולין) ואלמטוזומב. האנליזה כללה הערכת שיעור כשל השתל, תפקוד הכליה ב -1, 3 ו- 5 שנים ועלות אשפוז. בוצעה אנליזה של תתי קבוצות לפי השתלת כליה מהמת לעומת השתלת כליה מתורם חי בין השנים 2009-2019.

תוצאות:

2410 השתלות נכללו באנליזה. 340 נבדקים (14.1%) לא קיבלו אינדוקציה, 960 (39.8%) קיבלו מעכבי רצפטור לאינטרלוקין 2 בלבד, 943 (39.1%) קיבלו אנטי-לימפוציטים ו- 176 (7.3%) קיבלו אלמטוזומב. טבלה 1 מסכמת את התוצאות עבור המושתלים בין השנים 1999-2019. ניתוח תת קבוצות בין השתלה מהמת ומהחי בין השנים 2009-2019 מוצג בטבלה 2.

מסקנות:

בשני העשורים האחרונים מעכבי רצפטור לאינטרלוקין 2 ואנטיטימוגלובולינים הם תרופות האינדוקציה הנפוצות יותר, אולם אין הבדל בהישרדות השתל לאחר שנה, 3 וחמש שנים לאחר ההשתלה. נראה בקרב המטופלים אשר קיבל אלמטוזומב תפקוד השתל גבוה יותר. בקרב השתלות כליה מהמת שבוצעו בין השנים 2009-2019 נראה כי בהשתלות ללא אינדוקציה שיעורי כישלון השתל היו גבוהים יותר, בעוד שתפקוד השתל היה דומה בקרב קבוצות האינדוקציה בשלוש נקודות הזמן. בקרב השתלות מהחי שיעור של כשל השתל היה דומה, אך לקבוצת אלמטוזומב היה תפקוד שתל גבוה יותר.