"לשתוק כדי להביא את השלום": תפיסת אימהות וסבתות שכולות את מערכת היחסים בין הסבתות לנכדיהן לאחר אובדן הבן/אב

מטרת המחקר: לבחון את מערכת היחסים בין סבתות לנכדיהם בעקבות מות הבן/אב. המחקר מתמקד בחוויית הסבתאות כפי שהיא משתקפת בסיפורי הסבתות (אמהות שכולות) ובסיפורי האמהות (האלמנות). תיאור מערכת היחסים בין סבתות לנכדיהן לאחר האובדן לא נחקרה עד כה. המחקר הנוכחי מעמיד במרכז חוויה זו כפי שהיא משתקפת בסיפורי הסבתות וכלותיהן לאחר האובדן.

שיטות: זהו מחקר איכותני פנומנולוגי אשר נערך בשיתוף אגף משפחות הנצחה ומורשת, מחוז באר-שבע, משרד הבטחון. נערכו 20 ראיונות חצי מובנים עם אוכלוסיית המחקר אשר כללה עשר סבתות (אמהות שכולות) ועשר אמהות (אלמנות) אשר שכלו את הבן/בן הזוג במהלך שירותו בצבא, משטרה או כוחות הבטחון. הראיונות נותחו באמצעות ניתוח תימטי.

ממצאים: שלושה דפוסי קשרים מרכזיים זוהו כמאפיינים יחסי סבתות-נכדים כפי שהשתקפו בדברים של שתי הקבוצות (סבתות – אמהות שכולות ואלמנות). הדפוסים המרכזיים: תקשורת נוסח שלושת הקופים, פתיחת תיבת הפנדורה ודפוס של נאמנות מפוצלת. דפוסי הקשר האלו מדגישים את ההשלכות של איכות ואופי מערכות היחסים בין האמהות השכולות לבין האלמנות על הנגישות של הסבתות לנכדיהן ועל תפיסת הסבתאות.

מסקנות: המחקר שופך אור על מערכת היחסים המשפחתית לאחר אובדן בן/בעל/אב. האובדן יוצר שינוי במאזן הכח בין חברי המשפחה. העדרו של הבן/בעל יוצרת א-סימטריה במבנה המשפחה המשפיעה על יחסי סבתות-אמהות- נכדים. המחקר מצביע על תפקידן המרכזי של האלמנות (האמהות) ביצירת המשכיות הקשרים ובנגישות של הסבתות לנכדים. לאלמנות (האמהות) תפקיד של גישור בין הדורות לאחר האובדן. התערבות טיפולית חיונית עבור שלושת הדורות במשפחה הרב-דורית לאחר האובדן.