First-Century Jewish and Christian Identity Politics and its Implications Today According to Daniel Boyarin

כמי שנטוע מצד אחד במורשת חז"ל, וכמבקר תרבות שעוסק בנושא הזהות היהודית והמשמעות שלה לתפיסת "האחרות" בחברה במערבית בכלל, שהיא לדעתו הבעיה הבוערת כיום, בויארין מציע קריאה חדשה מקורית של העימות המפורסם בין השיח הרבני והשיח הנוצרי-פאוליני במאה הראשונה לספירה, לאור שיטות של "לימודי תרבות" כגון מגדר, פוסט-קולוניאליזם, פמיניזם ו"ביקורת הארכיון" של מישל פוקו. בזכות רגישותן, הוא רואה בשיטות אלה פריזמה צודקת יותר על שום שהיא נעשית מנקודת ראותם של אלה שנפגעו מהדוקטרינות שנגזרו משני השיחים הללו, או על ידי מערכות כפייתיות (פטריארכליזם, לאומנות פשיסטית, גזענות) ששאבו מהן השראה. הוא מכנה את הגישה הזו "קריאה תרבותית", משום שלטענתו הויכוח בין השיחים היה במהותו תרבותי-פוליטי, כלומר סביב שליטה על עיצוב הזהות היהודית דרך פרשנות הגופניות והמיניות בתנ"ך, שבו התקבלו החלטות בנושאים כמו חלוקה למינים, הגדרת המושג לאום, ועוד, שהשתרשו בתרבות היודאו-נוצרית לדורות. בויארין מזהה מתוך הויכוח הזה היבט שלילי לצד תקווה. הצד השלילי הוא הפטריארכאליות והגזענות של האתניות המסוגרת של הרבנים, שלטענתו מתבטאת כיום בסכסוך הבלתי נמנע בין הציונות ליושבי הארץ הערבים. ולמרות שאיפתו הכנה והטובה של פאולוס לסולידריות אנושית שמתנשאת מעבר לגזע ומין מתוך מאבק בשבטיות האנוכית היהודית, למרבה האירוניה ממשיכי דרכו גיבשו אקסקלוסיבית קולוניאליסטית, שהחבר האידאלי בה הוא גבר לבן נוצרי. עם זאת בויארין רואה בעימות בין שני השיחים לא רק ויכוח, אלא דיאלקטיקה תרבותית שבה כל צד מהווה אורגנון מתקן של השני. וזהו המניע מאחורי הפניה שלו לפאולוס בתור מבקר תרבות קדמוני שדברי הביקורת שלו ליהודים בני זמנו מהדהדים עד היום כמו מכתב שעדיין ממתין לתשובה. בויארין שואף לקרב את הקורא העכשווי לנוכחותם של קולות מחוץ לשיח ההגמוני הרבני הפטריארכלי במאה הראשונה, שעדיין מושתקים היום על ידי האורתודוקסיה היהודית, ואפילו חסרים בשיח האקדמי על המורשת היהודית, שלדעתו מעולם לא היה ביקורתי באמת. הצד הקונטרוברסלי יותר של ביקורת התרבות שלו הוא עמדתו על הציונות. את תכלית כל מיפעלו המחקרי הוא מכנה "תיקון עולם צנוע".