שמותיהם של רוב סימני הניקוד הטברניים זכו לביאורים אטימולוגיים הולמים, כגון סימני התנועות וסימן השווא. ההצעה העדכנית ביותר קושרת את שמו של הדגש אל הארמית דיגשא – דקירה, המכוונת לצורתו הגרפית בניקוד הטברני, כעין נקב של דקירת חנית. אך הצעה זו מוקשית מצד התפוצה הדיאלקטלית של השורש בארמית ומכך שהשם משמש גם במסורה הבבלית, שבה הנימוק הגרפי אינו הולם.
בהרצאה זו אבקש להציע שחזור של תולדות המונח ושל גלגוליו על סמך סקירת העדויות לרוחבה של הספרות היהודית (מסורה טברנית ובבלית, ספר יצירה וקטעי דקדוק מסורה שונים). ניתוח הממצא – לאחר ביטולן של שתי עדויות קדם־מסורתיות מפוקפקות – מצביע על התפלגות בדרכי השימוש של המונחים. קבוצה אחת של טקסטים משקפת תרגומים שונים של המונחים הסוריים קושיא ורוככא; ואילו קבוצה אחרת מלמדת על שאילה לקסיקלית של השורש דג"ש כדי לבטא את המושג המקביל לקושיא הסורית. בולט בייחודו קטע גניזה עברי, ממוצא בבלי ובעל מצע לשוני סורי, שבאה בו בבואה של הצורה מדגשא במובן של הגיית מכפל. עוגניו של הקטע מעידים על קיומו של שורש דג"ש בסורית במשמעות הטכנית, שממנו מתבארת השאילה לספרות המסורה היהודית. שימושו של המונח מאפשר להציע חלופה אטימולוגית למושג, המתבססת על פרמטרים של פונטיקה חיתוכית ולא על הגרפמות הטברניות.