העיר הלבנה- מבט מגדרי על זקני תל אביב המנדטורית

מטרה: המחקר ההיסטורי אודות זיקנה וזקנים בתקופת הישוב הוא מצומצם ביותר, והיבטיה המגדריים של הזיקנה לא נדונו כלל. מחקר זה מבקש להתחיל למלא חלל זה, ולהציב את משתנה הגיל כקטגוריה שימושית בניתוח ההיסטוריה החברתית-יישובית, תוך בחינת המגדר כמשתנה מרכזי בחוויית ההזדקנות.

שיטה: שתי שיטות עבודה שולבו במחקר זה: 1. מחקר כמותי המבוסס על ניתוח מפקד תושבי העיר בשנת 1928. 2. מחקר איכותני המבוסס על ניתוח מסמכים היסטוריים. באמצעות שילוב נתונים כמותיים עם נתונים איכותניים, מתקבלת תמונת מאקרו, אך נחשפת גם תמונת המיקרו של מי שעומדים מאחורי האומדנים והמספרים.

מתודה זו מאפשרת להכיר את פניהם השונים של הזקנים ולעמוד על ההבדלים ביניהם.

ממצאים: הנתונים הסוציודמוגרפיים העולים מן המפקד, מדגישים את ההבדלים המגדריים בקרב אוכלוסיית הזקנים בשני תחומים עיקריים: דפוסי מגורים ופרנסה. רוב הזקנים התגוררו עם אחד מבני משפחתם, ומבין הזקנים שהתגוררו בגפם, הרוב היו נשים זקנות. עוד עולות מהמחקר תצורות שונות של מבנים משפחתיים: חבורת זקנים שגרו יחד, משפחות רב דוריות של אב ואם זקנים עם בניהם ונכדיהם, וגם זקנים שגרו עם אנשים צעירים. מיעוט מבין הזקנים העובדים היו זקנות, אך בהעדר בעל מפרנס, הן יצאו לקיים את עצמן. נראה כי חלק מהנשים הזקנות החלו לעבוד בזקנתן.

מסקנות: בשנת 1928 תל אביב היתה עיר צעירה, עוד לא בת עשרים שנה, ואלו היו זקניה הראשונים. קבוצה זו ניצבה בשולי החברה המנדטורית בארץ, וחשיפתה מסייעת ליצירת תמונה מורכבת ושלמה יותר אודות אוכלוסיית הישוב בארץ. הנתנוים הסוציודמוגרפיים אודות הזקנים מראים כי הזיקנה אינה הומוגנית, ובניגוד לנטיה לראות בזקנים קבוצה אחידה, הרי שיש ביניהם הבדלים שהניתוח המגדרי מיטיב להבליט.