ר` ישראל אלטר (1977-1894), עלה לכס האדמו"רות בשבועות תש"ח. הוא הצליח לשקם את חסידות גור בישראל ולהפכה לכוח מרכזי – חברתי ופוליטי – בחברה החרדית שהלכה ונבנתה.
במרכז משנתו החסידית עמד עקרון ה"קדושה", שאותה תפס בראש ובראשונה כפרישות מינית. בתחילת אדמו"רותו הורה על סידרת הנהגות הנוגעות לקיום יחסי האישות בין בעל לאשתו. ההנהגות הללו הפכו לימים לסממן זהות מרכזי של חסידות גור. התקנות אינן אזוטריות, אולם הן לא פורסמו מעולם, ולא הועלו על הכתב.
את ה"קדושה" כינה ר` ישראל "יודישקייט" ("יהדות"), והוא הראשון שנתן למונח משמעות של פרישות מינית. החינוך ותקנות הקדושה נועדו לגבר בלבד ומקריאת כתביו עולה כי הווייתה של האישה כיציר אלוהים נעדרת לחלוטין מהגותו.
אני מבקשת לבחון מה משמעותה של עובדה זו לשאלת יחסו לנשים ולעצם מציאותה של "חסידת גור". האם יש בכלל דמות כזו? בדרשותיו מתייחס ר` ישראל לא פעם לנשים באופן שלילי אולם, באופן פרדוקסלי, עולה שבבסיס התייחסותו השלילית לנשים עומדת למעשה "אי התייחסות". דומה שנשים לא עניינו אותו כלל מצד עצמן. הן היו אובייקטים במציאות שצריך טכנית להתייחס אליהם, אך אין כלפיהן כל דרישה רוחנית, ולא בִכְדי אין תקנות הקדושה מתייחסות אליהן. האישה איננה אלא ככלי על מנת לאפשר את התעלותו של החסיד בקדושה ובטהרה.
אראה, תוך כדי מתן דוגמאות מכתביו, כיצד בפרשנות רדיקלית על בריאתה של האישה בספר בראשית ר` ישראל מבטל את מהות הזיווג. כיצד מצוות `פרו ורבו`, נעדרת לחלוטין מדרשותיו, ואיך בפירושיו לפרשת הקמת המשכן ובעיקר בפירושו לפסוק "ויבואו האנשים על הנשים"- על מנת לתמוך בעמדתו העומדת בניגוד למרבית הפרשנויות- הוא מצטט כביכול את פירושיהם של האמרי אמת והשפת אמת, אולם למעשה משנה לחלוטין את משמעותם. באופן כללי ר` ישראל לא רואה את טבע האדם כהרמוני, תפיסתו את האדם פסימית. את הפתרון לחולשותיו הוא אינו רואה בחיבור, אלא בהפרדה ובהרחקה. מתוך תפיסות אלה עולות דרישותיו המעשיות בדבר חינוך לקדושה מגיל צעיר, והצורך להרחיק את חסידיו ככל האפשר מנשים. מכיוון שאת בעיית דורו רואה רבי ישראל בפריצות ובמתירנות, הוא בחר בקו שהוביל לשיטתו להתגברות על בעיה זו - התרחקות מירבית מן האשה. מתוך כך, כנראה, גם ביקש להעלים את האשה ממרחב החיים הרוחניים, מעבר למה שנדרש כדי לפתח את ה`קדושה` אצל הגבר.