תפקידה הממתן של קרבה סובייקטיבית למוות בקשר שבין דאגות בריאות וחרדות מוות מנגיף הקורונה בקרב זקנים

מטרה: מטרת מחקר זה, היא לבחון האם קרבה סובייקטיבית למוות, ממתנת את הקשר בין דאגות בריאות וחרדת מוות עקב התפרצות נגיף ה- COVID-19 בקרב זקנים בישראל.

שיטות: המחקר נערך חודש לאחר התפשטות נגיף ה- COVID-19 בישראל, וכלל 277 משתתפים שענו על שאלון מקוון במהלך המגיפה. טווח הגילאים של המשתתפים נע בין 60 ל -92 (גיל ממוצע = 69.59, סטיית תקן = 6.72). המשתתפים התבקשו לספק מידע על המאפיינים הדמוגרפיים שלהם, כמו גם על דירוג עצמי באשר לחשיפה לנגיף ה- COVID-19, שאלון קרבה סובייקטיבית למוות, שאלון דאגות בריאות בנוגע לנגיף ה- COVID-19 ושאלון חרדת מוות.

ממצאים: תוצאות המחקר מצביעות על כך שהאופן שבו האדם מרגיש בנוגע למרחק הסובייקטיבי שלו ממותו האישי, ממתן את הקשר בין דאגות בריאות וחרדת מוות. באופן ספציפי יותר, תוצאות המחקר מצביעות על כך, שבקרב משתתפים אשר דיווחו כי מרגישים סובייקטיבית קרובים למותם, נמצאו רמת דאגות בריאות גבוהה יותר, הקשורות ברמה גבוהה יותר לחרדת מוות. עם זאת, בקרב אלה שהרגישו רחוקים ממותם האישי, רמה גבוהה יותר של דאגות בריאות לא נמצאה קשורה לרמה גבוהה יותר של חרדת מוות.

מסקנות: תפיסות סובייקטיביות של המרחק מהמוות עשויות לשמש כמשאב עמיד בגיל זקנה. מעבר לכך, תפיסות אלו נמצאו כמפחיתות את רמות חרדת המוות גם כשיש דאגה בריאותית ברמה גבוהה מההתפרצות נגיף ה- COVID-19, כזו המאיימת על חייהם של זקנים.