ביצוע ייפוי כוח מתמשך על ידי אזרחים ותיקים – החוויה ומשמעותה

מטרה: ייפוי כוח מתמשך הוא כלי משפטי חדש (שהוסדר בישראל, בשנת 2016, במסגרת תיקון נרחב לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות), המאפשר לאדם למנות מיופה כוח שיחליט בענייניו הרכושיים, הרפואיים והאישיים, ככל שהממנה יגיע בעתיד למצב בו הוא איננו מסוגל עוד לקבל החלטות באופן עצמאי. בדרך זו, ייפוי הכוח המתמשך מאפשר לאדם לתכנן את חייו המאוחרים, תוך שמירה על כבודו ועצמאותו, גם במצב של הידרדרות התפקודים הפיסיים והמנטליים. המחקר המוצג ביקש לחקור וללמוד, לראשונה, כיצד חווים אזרחים ותיקים את ביצוע ייפוי הכוח המתמשך, זאת במטרה לשפוך אור על המניעים והתהליכים שהובילו אותם לעשות שימוש בכלי, לחשוף חסמים אפשריים לשימוש בו, וללמוד על השלכותיו החיוביות ו/או השליליות.

שיטה: מחקר איכותני-פנומנולוגי, העושה שימוש בזרם הפנומנולוגיה הפרשנית, באמצעות ביצוע ראיונות עומק חצי מובנים. במסגרת המחקר נעשה שימוש בשיטת דגימה מכוונת, ובשיטת דגימה על פי קריטריון. 16 משתתפי המחקר היו אזרחים ותיקים, שהעניקו ייפוי כוח מתמשך מכוח החוק, לאחר המועד בו הפכו לאזרחים ותיקים. מספרם הסופי של משתתפי המחקר נקבע בהתאם לעקרון הרוויה התיאורטית.

ממצאים: נמצאו שלוש תמות בולטות שעמדו במרכז חוויותיהם של המרואיינים: 1. ייפוי הכוח המתמשך כעניין משפחתי; 2. עשיית ייפוי הכוח המתמשך כתהליך רגשי; 3. האתגרים הכרוכים בעשייתו של ייפוי הכוח המתמשך.

מסקנות: ממצאי המחקר שופכים אור על האופן שבו ייפוי הכוח המתמשך עשוי לשמש ככלי המפחית אמביוולנטיות בין דורית, והממתן את השלכותיה השליליות. משמעות זו של ייפוי הכוח המתמשך, לצד התהליך הרגשי שנחשף במסגרת המחקר, מצביעים על האפשרויות הגלומות בכלי, ככלי המקדם רווחה רגשית ופסיכולוגית בזיקנה, בהתאם לגישת המשפט הטיפולי. פוטנציאל תרפויטי זה מלמד על חשיבות הנגשתו של הכלי לאוכלוסיית האזרחים הוותיקים.