שפינוזה צדק: עזרא ואנשיו כתבו את התנ"ך.
לפי הדעה המקובלת, תהליך האיסוף של ספרי התנ"ך היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. שפינוזה מציע אלטרנטיבה לסיפור המסורתי אודות החיבור של התנ"ך. לדעתו כל הספרים הללו נכתבו בידי היסטוריון אחד ויחיד, שרצה לתאר את קדמוניות היהודים מראשיתן ועד לחורבן הראשון. לדברי היסטוריון זה, הספרים מקושרים ביניהם בצורה כזו שמתוך ההקשר שלהם נוכל לדעת שהם אינם אלא דבריו של היסטוריון אחד וקהילתו: מיד אחרי מות משה עובר הסיפור המסורתי ליהושע, ומשם לשופטים וכן הלאה ברצף עד לספר דברי הימים. הספרים מתחילים במוצאו של העם העברי, ממשיכים במעמד הר סיני, כלומר במועד בו חוקקו לו חוקים, ממשיך בכיבוש הארץ, במינוי מלכים כן הלאה עד לחורבן הממלכה. אמנם, כל הספרים הללו מגמה אחת להם – "ללמד את דברי משה ופקודותיו". שפינוזה נוטה לדעה כי היסטוריון זה הוא עזרא הסופר, שכן המקרא מכנה אותו "סופר" ומעיד עליו שהוא היה "שוקד על תורת ה` לדרשה ולתקנה".
דעה זו של שפינוזה ניתן לתמוך בה בהסתמך על 2 טעונים. היחס לעבדים וספרי עזרא ונחמיה.
טענה ראשונה: עבדים כתבו את התנך.
שאלה בולטת בתורה היא ההתעסקות הכמעט אובססיבית בעבדים. אין אף סיפור רע על עבדים. מצרים היא מקום נוראי שניקרא "בית עבדים". ההתייחסות לעבדות היא מפורטת ועוסקת באופן שיטתי בחיי העבדות כזוועתית. העבדים הם בני אדם, והם מוזמנים לבית אדוניהם לחגים הקדושים, וניתן לשחרר אותם להיות בני אדם בעלי זכויות מלאות. יש ביניהם לוחמים אמיצים, מנצחים במערכה, ונאמנים לאדוניהם — החל מסיפורי האבות. מלאך אלוהים מציל את הגר השפחה שברחה מבעליה ואת בנה. שרה נמכרת זמנית לשפחה וחוזרת להיות אם האומה המכובדת, שתים מארבע האימהות הן בלהה וזלפה השפחות של נשות יעקב, והשבטים יוצאי חלציהן שווים לאחרים: כל בני יעקב הם שבטי ישראל השווים. יתר-על-כן, האחים המקוללים, ראובן ושמעון, אינם בני-שפחות. המצאת השבת היא המצאת יום מנוחה לעבד כבר בבריאת העולם. העבד (הנימול) המשתחרר הוא חלק מהעם. אסור להסגיר עבד שברח מבעליו. יוסף נימכר לעבדות לפני שעלה לגדולה ועצמותיו הוצאו ממצרים והובאו לארץ הבחירה.