רקע: התפשטות נגיף הקורונה לוותה בחרדות, באי וודאות ובחשש גדול עם השלכות חברתיות שהשפיעו במיוחד על אוכלוסיית הזקנים.
הגנה על הדיירים יצרה "חומה" מסביבם וניתקה אותם מהעולם החיצון וממשפחותיהם, דבר שעורר אצל שורדי השואה זיכרונות של ימים אפלים. ביטויים כמו " תפתחו את הדלתות, אני לא בגטו" היוו אתגר רגשי ומורכב שהצוות נאלץ להתמודד איתו.
מטרות: הנגשת ההנחיות לדיירים, לרבות אמצעי המיגון הנדרשים, ברמה יומיומית, למניעת תחלואה.
הקטנת חרדות בקרב הדיירים מפני מצב מאיים וחיזוק תחושת הביטחון שלהם.
מתן פתרונות לקשר עם המשפחות באמצעות טכנולוגיות מתקדמות
בניית שגרת חיים חדשה וטיפול בבדידות.
שיטות פעולה: יצירת שגרת חיים בחודשים בהם היציאה מהבניין הייתה מוגבלת.
כתיבה וחלוקה יומית של דפי הנחיות לכל הדיירים עם הוראות משרד הבריאות ופירוט הפעולות הנדרשות בדיור המוגן למניעת הדבקה.
לכל דף מידע צורפו חידות, בדיחות וסיפורים מעניינים מרחבי העולם להעלאת המורל.
שליחת דפי ההנחיות גם לבני המשפחות כדי לשתפם על מצב הבית והדיירים.
הגשת ארוחות בצהריים לדירות תוך השמעת שיר
הקצאת חדר לקשר בזום בין כל דייר למשפחתו בסיוע טכנולוגי של איש צוות.
ביצוע בדיקות קורונה תקופתיות לעובדים ולדיירים לסיכול התפרצויות ולחיזוק תחושת הביטחון.
מסקנות: שקיפות וקשר יומיומי עם הדיירים תרמו להעלאת הביטחון: "יש מי שמוביל את הספינה בים הסוער".
שיתוף הדיירים בביצוע ההנחיות והתייחסות להערות שלהם תרמו לתחושה של "ביחד".
יצירת שגרה מובנית וקיום קשר וירטואלי עם המשפחות סייעו מאד להפגת הבדידות והחרדה.
דפי ההנחיות חוברו לחוברת שכל דייר קיבל כמזכרת על התמודדותו בקורונה.
לאדם מבוגר קשה להבין דברים הנאמרים מבעד למסכה. נדרש לדבר לאט וברור.
אף דייר או איש צוות לא נדבק בקורונה בתקופה זו.