לספר סיפור חדש על ההזדקנות והזקנה

משמעותן של המילים צריכה להבחן בהקשרן למציאות. כשהמציאות משתנה גם משמעותן של המילים צריכה להשתנות. וכך גם לגבי המילים ״זקנה״ והזדקנות״.

במקורותינו המילים האלה סימנו מסומן של אריכות חיים ותבונה. אך כל זאת השתנה במהפכה התעשייתית. המסמן ״זִקנה״ חדל להצביע על אריכות של חיים תבוניים והפך למסמן את שנות החיים שבהם האדם כבר סיים את תרומתו לחברה ובמקום התבונה כמאפיינת אותו, הוא התמקד בבלאי הגופני והנפשי של תהליך ההזדקנות והירידה בכל התחומים – כסף, חברים, מעמד חברתי, ועניין בחיים ועם חולי ודעיכה גוברים עד למוות.

תפישה זו צרה סימון של גבולות שהאדם מצופה לפעול בתוכם כמי שלא נותר לו אלא להשתדל לעבור את השנים שנותרו לאחר גיל היציאה לפנסיה במצב גופני ונפשי סביר. - ב"זקנה מיטבית".

אך הבסיס העובדתי של הסיפור הזה כבר מעורער. המצאת ה-MRI שחוללה בשנים האחרונות מהפך במחקר הנירולוגי, חשפה וממשיכה לחשוף, תגליות חדשות על מוח האדם בגילים המתקדמים, ואלה מציירים תמונה הרבה יותר מורכבת של מוחנו ושלנו ומצביעה על כך שהתודעה שלנו בגילים המתקדמים אינה בהכרח נחלשת, היא משתנה ואף מתעשרת.

ממצאים אלה מציעים לנו לספר סיפור חדש על ההזדקנות והזקנה שיתייחס אל התקופה שלאחר היציאה לגמלאות לא עוד כאל תוספת של שנים לזקנה מתמשכת, אלא כמה שמאפשר לנו, לראשונה בהיסטוריה האנושית, לחוות תקופת חיים חדשה– `תקופת התבונה`. תקופה זו מזמנת לנו הזדמנות לצמיחה אישית חדשה למרות ההזדקנות הביולוגית שלנו, ואולי אף בגללה ולהרחיק את הזקנה, לסוף החיים ממש.

את ההרצאה אני אסיים בסקירה קצרה של התועלות הצפויות לאדם ולחברה שגלומות בסיפור החדש על ההזדקנות והזקנה .