חווית הבושה במרחב הטיפולי: בפנים גלויות וסמויות

מטרה: בשנים האחרונות התרחב גוף המחקר על חוויית הבושה, ביטוייה ותפקידה בהיווצרות פסיכופתולוגיות, כולל חרדות, דיכאון, הפרעות אכילה, התמכרויות ודחק פוסט-טראומטי. הרצאה זו מבקשת ליישם תובנות הנגזרות מהתיאוריה והמחקר לפרקטיקה של העבודה הטיפולית עם זקנים ובני משפחותיהם.

שיטה: דוגמאות מהקליניקה וניתוח תמלול של ראיונות פתוחים עם מטופלים במערך הפסיכוגריאטריה.

ממצאים: חמש תמות עלו מניתוח הראיונות –

1. "זעם ככיסוי לחוויה הבושה"; 2. "מרדף אחרי שלמות כפיצוי על בושה"; 3. "בושה סביב נוכחות גופנית ומיניות";

4. "בושה סביב הצורך באינדיבידואציה". ו-5. "בושה סביב ירידה קוגניטיבית".

קיים קשר בין חווית הבושה לבין תפיסות שליליות ביחס לזקנה מחד, וביחס לבריאות נפשית מאידך.

הבושה מבודדת. היא מניעה את האדם בדרך כלל להימנע מחשיפת קשייו, להימנע מקרבה כהתגוננות מפני דחייה אפשרית ולהסתיר את החוויה הרגשית אפילו מתודעתו.

הבושה יכולה למנוע מהאדם לקבל עזרה כשהוא הכי זקוק לה.

מסקנות: לבושה יש ביטויים מילוליים ולא-מילוליים במפגש הטיפולי, שחשוב לשים לב אליהם. התעלמות מחווית הבושה עלולה לפגוע בהיענות לטיפול, כולל טיפול רפואי.

הבנה של חווית הבושה יכולה, לעומת זאת, להעמיק את יכולתנו להבין את חווית המטופלים שלנו, ולטפל בחסמים להיעזרות טיפול (כולל טיפול רפואי).

חשוב להבין את חווית הבושהבמישור התוך-אישי והבין-אישי, להתייחס לגורמים הקשרים, כולל מגדר ותרבות.

עלינו לקחת בחשבון את מורכבות יחסי הגומלין בין בושה, סטיגמה-עצמית וגילנות בקרב מטופלים ובני משפחותיהם.

את ההתערבויות העדכניות יש להמשיך ולפתח, תוך בחינה של יעילות הכלים המעשיים שפותחו לטיפול בבושה, ואת התאמתן לאוכלוסיות שונות.