מטופלים בהנשמה ממושכת: השוואה בין מטופלים עם דמנציה קלה-בינונית ודמנציה מתקדמת למטופלים עם קוגניציה שמורה לפני ההנשמה

מטרה: שיעור המטופלים עם דמנציה המטופלים בהנשמה נמצא בעלייה. מקצתם נזקקים להנשמה ממושכת ומועברים מבית חולים כללי ליחידות במרכזים רפואיים גריאטריים. בבתי חולים כלליים דווח שהתמותה של מטופלים מונשמים עם דמנציה זהה או נמוכה יותר מתמותת מטופלים שמורים קוגניטיבית. מטרת המחקר לאפיין את המטופלים עם דמנציה הנזקקים להנשמה ממושכת בהשוואה למטופלים שהיו שמורים קוגניטיבית לפני האירוע שהוביל להנשמה.

שיטות: נסקרו התיקים הרפואיים של מטופלים בני 40 שנה ומעלה שאושפזו במערך להנשמה ממושכת במרכז הרפואי הרצוג בין 1.1.2015–30.6.2019. המעקב בוצע עד 31.12.2019 או עד לשחרור מהיחידה להנשמה ממושכת או עד פטירתם.

ממצאים: המחקר כלל 308 מטופלים, מהם 162 עם קוגניציה שמורה, 57 עם דמנציה קלה-בינונית, ו-71 עם דמנציה מתקדמת לפני שהונשמו; הגיל הממוצע (בשנים) 72.2±11.7, 79.9±11.3, ו-82.3±10.2, בהתאמה. משך ההנשמה החציוני (טווח) בחודשים 12.5 (1.0–191.1) בקוגניציה שמורה, 10.4 (82.7–1.5) בדמנציה קלה-בינונית ו-11.3 (110.3–1.4) בדמנציה מתקדמת. במהלך האשפוז ביחידה להנשמה ממושכת, המטופלים עם קוגניציה שמורה הופנו לחדר מיון ואושפזו בבית חולים כללי יותר ממטופלים עם דמנציה קלה-בינונית ודמנציה מתקדמת. (ממוצע: 1.41±2.93 ו-0.83±1.65 לעומת 0.93±1.33 ו-0.65±1.1, ו-0.83±1.23 ו- 0.56±0.89). במהלך האשפוז ביחידה להנשמה ממושכת נפטרו 43.2% מהמטופלים עם קוגניציה תקינה, 43.9% עם דמנציה קלה-בינונית ו-57.7% עם דמנציה מתקדמת. הסיבה העיקרית להנשמה הייתה דלקת ריאות ב-22.0% מהמטופלים עם קוגניציה תקינה, 33.3% עם דמנציה קלה-בינונית ו-54.9% עם דמנציה מתקדמת.

מסקנות: משך ההנשמה החציוני של המטופלים עם דמנציה היה מעל 6 חודשים, ולפיכך רבים ממטופלים אלו אינם נכנסים להגדרה בחוק של "החולה הנוטה למות", וההישרדות עשויה להגיע עד לכ-9 שנים. ממצאים אלו מעלים שאלות קליניות ואתיות של הארכת חיים/איכות חיים ומדגישים את חשיבות ההנחיות המקדימות.