חווית החיים בצל מגפת הקורונה: זקנים החיים לבד בעיר ובקיבוץ

מטרה: מגפת הקורונה מציבה אנשים מבוגרים בפגיעות, הנובעת מסיכון מוגבר לתחלואה ותמותה, שיבוש השגרה, הסתגרות בבית, ריחוק פיזי מאחרים, והתגברות הגילנות. אתגרים אלה מורכבים במיוחד אצל זקנים החיים בגפם, והם עלולים להעצים את חווית הבדידות שאפיינה רבים מהם לפני המגפה. על רקע עדויות בדבר חשיבות הקהילה בתחושת הרווחה של זקנים, המחקר ביקש לבחון כיצד זקנים החיים בגפם בעיר ובקיבוץ חווים את מגפת הקורונה ומתמודדים עמה.

שיטות: במסגרת מחקר איכותני-פנומנולוגי נערכו 17 ראיונות-עומק עם נשים וגברים עצמאיים בני 75+, החיים בגפם בעיר שדרות ובקבוצים בעוטף עזה. הראיונות התקיימו בין יוני לאוגוסט 2020 ונותחו ניתוח תוכן אינדוקטיבי.

ממצאים: המשתתפים חוו את המגפה כאירוע לחץ שנכרך במגוון שינויים. ההסתגרות הממושכת בבית שיבשה הרגלי חיים ושינתה את הקשר עם בני המשפחה, שעבר למקוון וכלל התערבות מגוננת מצד הילדים הבוגרים. חלק מהמשתתפים, ברובם תושבי שדרות, חוו החמרה בתחושת הבדידות ובמצוקה הנפשית. המשתתפים ביטאו מגוון קשיים בצל המגפה, ביניהם ההסתגרות בבית, שיבוש השגרה, תחושת בדידות, ומעבר מעצמאות לתלות. חלק מתושבי שדרות ביטאו מצוקה מצטברת כתוצאה מהתמודדות עם אירועי חיים מלחיצים נוספים. המשתתפים ביטאו אסטרטגיות התנהגותיות וקוגניטיביות להתמודדות עם הקשיים, וניכר הבדל בין חברי הקיבוצים לתושבי שדרות בתפיסת הקהילה כמשאב תמיכה בזמן המגפה.

מסקנות: המחקר מחזק את הצורך לפתח תכנית לאומית לצמצום הבדידות בקרב זקנים ולכלול בה התייחסות ייחודית לאלה החיים בגפם, בעיקר בזמני חירום כמו המגפה. יש לפתח התערבויות שיסייעו לזקנים החיים לבד להחזיר את תחושת השליטה והעצמאות בזמני חירום, ולהימנע ממדיניות גילנית המושתתת על הפרדת הזקנים והחלשתם. המחקר קורא לפתח מדיניות ופרקטיקות שיגבירו את התמיכה הקהילתית לזקנים החיים לבד בעיר, ובפרט בעיר החשופה לאיום ביטחוני.