Why Did Maimonides Not Reach the Ontological Proof?

בהרצאתי אבקש להשיב על השאלה מדוע לא הגיע הרמב"ם להוכחה האונטולוגית למציאות אלוהים, למרות שמהתעמקותו של הרמב"ם במושגים `מחויב המציאות` ו`אפשרי המציאות`, דומה לעיתים כי היה קרוב להוכחה האונטולוגית כדי נגיעה, כמו למשל בדבריו בתחילת משנה תורה: "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי... אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם... אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו". למרות זאת, כל ההוכחות שמביא הרמב"ם למציאות אלוהים, גם במורה הנבוכים וגם במשנה תורה, הן בעלות אופי קוסמולוגי. לא זו בלבד, אלא שהוכחות אלו מניחות את קדמות העולם, ומשכך העירו על הרמב"ם את חמתם של רבנים שמרנים רבים, בעוד ההוכחה האונטולוגית אינה נזקקת לבעיית הקדמות והחידוש, ומוכיחה את קיומו של אלוהים מתוך עיון במושגו עצמו, ללא קשר לעולם.

התשובה שאני מציע היא, כי תפיסתו של הרמב"ם את העולם כקונטינגנטי, שונה מהקונטינגנטיות שמייחסת לעולם ההוכחה האונטולוגית. הרמב"ם, בעקבות אבן סינא, תופס את העולם כ`אפשרי המציאות מצד עצמו, ומחויב המציאות מצד סיבתו`, ולפיכך לא היה עשוי להזדהות עם אופן החשיבה של ההוכחה האונטולוגית, שכן הוכחה זו מייחסת לאלוהים סוג קיום ייחודי, רק מפני שהיא תופסת את קיומו של העולם כאפשרי מוחלט.

על יסוד זאת אטען, כי העובדה שהרמב"ם לא הגיע להוכחה האונטולוגית מהווה הוכחה לטענתם של חלק מפרשניו, כי דבריו של הרמב"ם בעד חידוש העולם היו מס שפתיים בלבד, ובליבו האמין בקדמות נוסח אריסטו.