לדבר על המוות באמצע החיים זה לא סוף החיים

מטרת ההרצאה: הצפת סוגיות שעולות בתהליך הרכבת קבוצה פסיכו-חינוכית לנשים מבוגרות בנושא ’מוות‘. כמו כן, נגיעה בנושאים שעולים בתהליך הקבוצתי והרווחים שמקבלות משתתפות קבוצה זאת.

רציונל: שיח על נושא המוות הוא עדיין טבו בחברה הישראלית ועלול לגרום לחרדות שיכולות להיות קשורות לפחד מפני הלא נודע, מה‘אין`, מאובדן שליטה, מכאב בלתי נשלט, עצב לעזוב אנשים קרובים ועוד. הפחד יכול אף להתבטא ב‘איסור` להגיד את המלה ’מוות‘, כפי שקבלתי בקשות כשהצעתי קבוצה זאת.

בכל זאת, יש לארגן דברים רבים שקשורים לסוף חיים, כגון להסדיר יפויי כוח למצבים בהם האדם לא יהיה מסוגל להתבטא בעצמו, ענייני קבורה, צוואה לגבי רכוש, צוואה ערכית ועוד. לאפשרות להסדיר עניינים אלה יש תוצאות חיוביות על הרווחה הנפשית של האדם הנוטה למות ושל סביבתו הקרובה. לעומת זאת, הימנעות מהדיבור עלולה להוביל למצבים בלתי רצויים שהם כבר לא ניתנים לתיקון.

שיטה: מסגרות ’קפה מוות‘ שהוקמו ברחבי העולם בעשור האחרון נותנות מענה להתמודד עם מחסומים רגשיים סביב הכנת סוף החיים. הקבוצה בת 10 מפגשים המוצעת, היא אלטרנטיבה לדבר על סוגיות מוות במפגשים מונחים לאנשים שברצונם להיענות לאתגר ולדבר על המוות.

ממצאים: המרחב שמתאפשר בקבוצה לשתף בנושאים שקשורים למוות, מסייע למשתתפות לראות סוגיות שהזכרתי לעיל בעיניים, להחליט עם מי ועל מה הן רוצות לדבר ולהתארגן.

מסקנות: השיתוף בקבוצה יעודית בנושאי מוות וסוף חיים, עשוי לתת למשתתפות הקבוצה כלים לדבר על סוגיות שבדרך כלל מושתקות ועלולות לגרום לקושי רגשי מעבר לאבל סביב אובדן על ידי מוות.

קבלת כלים לתווך את הנושא יכולה לאפשר להתכונן לקראת הבלתי ידוע ולהתארגן במצבים בהם ניתן לשלוט ולהוסיף לרווחה הנפשית של משתתפת הקבוצה ולסביבתה.