בדידות, סולנות, ותסמינים פוסט-טראומטיים בקרב ניצולי שואה

מטרת המחקר: המחקר בדק כיצד חוויות בידוד מוקדמות שניצולי השואה דיווחו כי חוו במהלך השואה משפיעות על רמת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים, וכיצד הקשר בין תחושת הבדידות הנוכחית או תחושת הסולנות (בדידות חיובית) ממתנת קשר זה.

שיטה: המדגם כלל 81 ניצולי שואה המתגוררים בקהילה, (גיל ממוצע 87.62, ס.ת. 4.60). הנבדקים נדגמו באמצעות מתודולוגיית דגימה נוחות. הנבדקים דיווחו על מספר השנים בהן שהו לבד או על רמת הבדידות שחוו במהלך השואה, רמת הבדידות הנוכחית או הסולונות, ורמת הסימפטומים הפוסט-טראומטית.

תוצאות: ממצאי המחקר הראו כי ככל שניצולי השואה היו זמן רב יותר לבד במהלך השואה, כך רמת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים שהם חווים כיום גבוהה יותר. כאשר קשר זה היה חזק יותר בקרב אלו שדיווחו כי שהו זמן רב יותר לבד. בנוסף לכך, בקרב הניצולים שדיווחו על בדידות רבה במהלך השואה, נמצא כי הסימפטומים הפוסט-טראומטיים היו נמוכים יותר בקרב אלו שרכשו יכולת לחוות בצורה חיובית את הזמן לבד.

סיכום ומסקנות: ממצאי המחקר מלמדים כי ניצולי שואה שדיווחו על שנים רבות יותר של בדידות במהלך השואה נוטים להיות רגישים יותר לסימפטומים פוסט-טראומטיים כאשר הם מדווחים גם על רמה גבוהה של בדידות נוכחית . עם זאת, ניצולי שואה שהרגישו בודדים במהלך השואה מפגינים רמות נמוכות יותר של סימפטומים פוסט-טראומטיים כאשר הם מדווחים על רמה גבוהה יותר של סולנות (בדידות חיובית). התערבות המתמקדת בשיפור יכולת הבדידות החיובית עשויה להועיל לניצולי שואה הסובלים מבדידות וסימפטומים פוסט-טראומטיים.