"תנו לי לגעת בו": חוויות בני משפחה המטפלים בדיירי מוסדות סיעודיים במהלך התפרצות הקורונה בישראל

מטרה: זקנים החיים במוסדות סיעודיים פגיעים במיוחד לתחלואה ותמותה מקורונה. בשל החשש מהמגפה, הביקורים במוסדות סיעודיים הוגבלו ולעתים הופסקו. המחקר נועד לבחון את חוויותיהם של בני משפחה מטפלים של דיירי מוסדות סיעודיים במהלך משבר הקורונה בישראל ואת אסטרטגיות ההתמודדות שלהם.

שיטות: ראיונות עומק בקבוצת מיקוד מקוונות עם 16 בני משפחה מטפלים של דיירי מוסדות סיעודיים במהלך משבר הקורונה בישראל.

ממצאים: נמצאו שלוש קטגוריות מרכזיות: (א) תפיסות בנוגע למדיניות ולתפקוד של המוסדות הסיעודיים ככאלה שמטרתם לשמר את החיים על חשבון איכות החיים, ככאלה שמדירים את בני המשפחה מהטיפול, נעדרי שקיפות, לא עקביים ואף אבסורדיים; (ב) תפיסות בנוגע להשלכות השליליות של המדיניות והתפקוד של המוסדות על הבריאות והרווחה של הדיירים בהם; (ג) תגובות בני המשפחה ואסטרטגיות ההתמודדות שלהם: תחושות של חוסר אונים וייאוש, אקטיביזם כנגד המוסדות הסיעודיים וניסיונות לטיפול עצמי.

מסקנות: המצבים הקיצוניים שחוו בני המשפחות במהלך המגפה חיזקו את תפיסותיהם בנוגע לחשיבות תפקידם, חידדו את שאלת הגדרת התפקיד של בני משפחה מטפלים במוסדות סיעודיים ויצרו שיח מחודש בנושא. המחקר מציע כמה השלכות לפרקטיקה: הצורך של בני המשפחה המטפלים בהשמעת קולם; הצורך שלהם בהכרה בתפקידם כמטפלים; צורך ביצירת דיאלוג בין המשפחות, הנהלת המוסדות ומשרד הבריאות; צורך בהדרכת צוותי המוסדות הסיעודיים בנוגע לצרכים החברתיים והרגשיים של הדיירים.