מחלת אלצהיימר בצל הקורונה

מגפת הקורונה העמידה את מדינת ישראל בפני אתגרים בלתי צפויים. המדינה היתה חייבת להערך במהירות למצב חדש ומשתנה. למרבית הצער, הממשלה נכשלה בהערכותה הפנימית. בצד ההצלחה הגדולה בהשגת חיסונים לאוכלוסיה, יש לזכור כי על אף שהתברר במהירות כי הקשישים נמצאים בראש רשימת הסיכון, חלפו חדשים עד אשר ננקטו אמצעי זהירות כלשהם במוסדות הסיעודיים, ואף אלה התגלו כחלקיים ובלתי מספקים.

חמור אף יותר היה מצבם של קשישים בקהילה אשר לעתים קרובות הם גלמודים וחסרי ישע. במקום להפנות אליהם את כוחות הסעד, אלה הוצאו לחל״ת. פרטיהם של הקשישים הבודדים מצויים בידי רשויות הרווחה והביטוח הלאומי, אך לא נעשה מאמץ ראוי להגיע אליהם. דבר זה חמור במיוחד לגבי תשושי הנפש, אשר אינם מבינים את הקורה סביבם. מעונות היום נסגרו, במקום להפעילם במתכונת בטוחה. דוגמא מצערת במיוחד היא זו של ניצולי השואה. גם ביניהם יש לא מעטים שהנם על סף רעב בימים כתיקונם; ביניהם יש כאלה שאין להם קרוב ומושיע שיספק להם תמיכה נפשית, אוכל ותרופות. הפגיעה בהם איננה מסתכמת רק במספר המתים. גם השורדים ימשיכו לסבול מהשלכות הפחד, הבדידות והמחלות.

גם לאחר שוך הגל הראשון ועם הסתמנות הגל השני,, ולאחריו השלישי, לא נערכה עבודת מטה מסודרת להתכונן כלפיהם.

לא ניתן להשאר שאננים מפני האפשרות של מצבי חירום עתידיים, בשל פגעי אקלים ורעש, או מלחמות.

הקשישים הבודדים ובעיקר חולי הדמנציה הם אלה שעליהם אמורה המדינה להגן בראש ובראשונה.