מיום שהחל יחיאל פרלמוטר לכתוב בַּשם אבות ישורון, הוא ייחד בהדרגה מקום נכבד ליידיש – שפת אִמו – בשירתו. תחילה בעידון: ניקוד המחקה את דיבור האם, חילופים במילות יחס או מילים מעטות. בהמשך כבר שילב משפטים קצרים (בצד תרגום עברי), מיזג בין מילים עבריות לתחביר יידי והמציא תחדישים המשלבים את השפות. בעשור האחרון לכתיבתו שילב בתים ביידיש המבוססים על מכתבי אִמו – מקטעים שהתפרצו לחזית השיר, בלי קשר ישיר לבתים הקודמים ובלי תרגום. מגוון הביטויים היידיים בשירת ישורון, בצד אמירותיו על יחסי יידיש ועברית בתוכה – "כותב בדם בעל שני גוונים", "שומע בשתי אוזניים: זו שומעת עברית וזו שומעת יידיש" – מקנים להם נוכחות מגוונת שכנראה אין לה אח ורע בשירה העברית החדשה.
אבל לעומת כותבים רבים בשני הדורות שלפניו, ישורון לא היה יוצר דו־לשוני במובן הקלאסי, כלומר לא פרסם יצירות שלמות בשפה שאינה עברית. להבדיל ממשוררים בדורו שהותירו שירי בוסר בשפות מוצאיהם, עד העת האחרונה לא נודע על שיר יידי שלם של ישורון. המשורר שסיפר כי שירו הראשון שאבד נכתב ביידיש, ושמו "די נבואה אין געזאַנג", השאיר בלי פתרון כמה תהיות: האם ביידיש יכלה שירתו להיות "מובנת" יותר, "מוזרה" פחות מהסגנון המזוהה איתו? האם ניסה למזג בין תשתית תחבירית יידית ללקסיקון ולרכיבים עבריים – או שמא ניסה לכתוב שירה הנוצרת, כלשונו, "מן השבירוֹת" של רכיבי לשונות המוכלאים בערבוביה?
סידור הארכיון של ישורון בשנים האחרונות, בידי בתו הלית, מציע שלושים שנה אחרי מותו תשובה כלשהי. בעיזבונו נמצאו טיוטות לשני שירים שלמים ביידיש, ובניגוד להנחה הַסבירה לא מדובר בשירים מוקדמים, אלא בגרסאות לשירים עבריים מאוחרים – "מתן תורה" (1980) ו"קבר קובנר" (1987). עיון בַּטיוטות שלא פורסמו עד היום מראה כי שפתן בהירה יותר מן הנוסח העברי, והיא אף מצליחה לבאר סבכי לשון המופיעים בו. אולם גם היא אינה "חלקה", והרכיב העברי בה נרחב ויצרני יותר מן המקובל ביידיש. בד בבד איתרתי בארכיון בתי שיר נוספים שכתב ביידיש, והם ממחישים כמה מלבטיו בעיצוב הנוסח הייחודי לו לאורך השנים: מהניסיון לכתוב בסגנון שלונסקי חרף קשיי השפה, עד הרצון לבטא בדרך אותנטית ככל האפשר את קול אִמו. בהרצאה אחשוף את הטיוטות ואת הבתים, אשווה אותם לשירים המוגמרים ואדון בתרומתם לבירור התפתחות הלשון של ישורון ומקום יידיש בשירתו.