הערכה רווחת במרחב הציבורי ובמרחב האקדמי גורסת כי קיים חֶסר ממשי ביוצרים מזרחיים ובייצוג הולם של מזרחיות במדף ספרות הילדים והנוער הישראלית (העברית). למעשה, אטען, הערכה רווחת זו מטשטשת מציאות ספרותית וחוץ-ספרותית מורכבת. בחינת פרסומים משנות הארבעים של המאה העשרים ועד עתה, מעלה כי קיים קורפוס עשיר של ספרות ילדים ונוער ישראלית מזרחית, אלא שברובו הוא חסר נראוּת במרחב הציבורי, בהיותו מפוזר ודחוק לשוליים.
על מנת להאיר את קיומו של הקורפוס – להעניק לו נראוּת ולהמחיש את אפשרות הצגתו במסלול של רצף ומלאות היסטורית ותמטית, אציג מקרה מבחן: ייצוגים ספרותיים של דמות התלמיד/ה המזרחי/ת – ובהרחבה ייצוגי יחסן של דמויות מזרחיות להשכלה, ללימוד ולקריאת ספרות יפה – ביצירות לילדים ולנוער שראו אור בארץ בין שנות הארבעים של המאה העשרים ובין העשור השני של המאה העשרים ואחת.
זיהויו של קורפוס מזרחי - בתחום ספרות הילדים והנוער - מאיר את קיומו של תחום שעד היום כמעט שלא זכה להתייחסות מחקרית. מצד אחד, מהלך זה מאפשר לחשוף טקסטים, יוצרים ויוצרות שנדחקו לשוליים. מצד שני, מהלך זה מזמין קריאות חדשות ומאתגרות בטקסטים מוכרים, קאנוניים ופופולריים.
בנוסף, הפניית תשומת לב מחקרית לתחום זה מאפשרת להעריך מחדש הנחות רווחות במציאות החוץ-ספרותית. לדוגמה, בנרטיב ההגמוני רווחת תפיסה מכלילה לפיה בכל ארצות האיסלאם בנות לא זכו להשכלה, והממסד הציוני בארץ הוא ש"גאל" אותן מבורותן. קריאה ביצירתה האוטוביוגרפית לילדים של גאולה סחייק-אלעני, למשל, הופכת את סיפור הגאולה הציוני על פיו – העלייה לארץ, לא רק שלא היטיבה עם גיבורת הסיפור, אלא היא שללה ממנה זכות בסיסית שממנה נהנתה ב"גלות החשוכה" – להיות תלמידה.