The Prophecy to the Philistines in Jeremiah 47 in Light of Horror Theory

בעיונה בספר ירמיהו, מיישמת Amy Kalmanofsky את תורת האימה (Horror Theory) ומזהה בספר יסודות היוצרים תחושת אימה התורמת למסרים התיאולוגיים של הספר. בנבואות לגויים (ירמ` מו-נא), וביניהן הנבואה לפלשתים (מז), ניכר ריכוז של היסודות האלה הן בתיאורי הצרה והאויב והן בתיאורי התגובות של הדמויות הפועלות בנבואות. הצרה מתוארת כמים השוטפים העולים מן הצפון (מז:ב), האויב הוא בעל צבא רועש (מז:ג), ואפילו האל עצמו הוא השודד (מז:ד). יחד עם התיאורים האלה, תגובות האימה של הדמויות בנבואה ואלה של הנביא עצמו תורמות גם הן לתחושת האימה העולה מן הנבואה: נשמעות זעקות של העם המובס (מז:ב) ולצדן קינת הנביא הדובר (מז:ה-ז). אף על פי שהיסודות האימתיים ניכרים גם בנבואות האחרות לגויים, ההשוואה בין הנבואה הזאת לאחרות מעלה כי השימוש ביסודות האלה הוא ייחודי. בנבואות לגויים האחרים, ובמיוחד בנבואות למצרים ולבבל, משמשת האימה ככלי לביטוי נקמה ושמחה לאיד. לעומת זאת, בנבואה לפלישתים, תיאורי האימה מביעים הזדהות עם הגורל המר של העם המובס בידי האויב הבבלי. את ההיבט הייחודי של הנבואה לפלישתים ניתן להסביר על רקע המצב הפוליטי-כלכלי ששרר במשך המאה השביעית לפנה"ס ועד כיבושי נבוכדנצר ב-604 לפנה"ס. שני העמים, יהודה ופלישתים, חיו בצל המעצמות הגדולות והיו קשורים זה לזה קשרים כלכליים. כתוצאה ממצבם המשותף של שני העמים, אין הנביא מיהודה מפרש את החורבן שגרמה בבל לפלישתים כנקמת האל בעם אויב, אלא רואה הנביא בצרת הפלשתים את חורבן עמו הקרב ובא.