רקע: דמנציה היא מחלה שכיחה המהווה גורם משמעותי לקיצור תוחלת החיים. בישראל ניתנים שירותי הוספיס בית הכוללים טיפול בחולים בשלבי המחלה הסופיים, טיפול הרצוף באתגרים אתיים. ברם, רק לאחרונה הוכר בחשיבות האתיקה בשדה הקליני והמחקרי של התחום, וקיים חסר בנוגע לשאלות האתיות המעסיקות את הצוות הרב מקצועי המטפל בזקנים החולים בדמנציה במסגרת הוספיס בית. בנוסף, למרות שידוע שביטויי הכאב בקרב נשים וגברים בסוף החיים שונים, ושנורמות מגדריות מעצבות את התייחסות המטופלים לחולי, ניכר חסר בבחינה האמפירית של מגדר בטיפול בסוף החיים, ובפרט בהוספיס בית. לפיכך, מטרת המחקר הייתה לבחון האם, וכיצד, המגדר של זקנים חולי דמנציה המטופלים בהוספיס בית נלקח בחשבון על-ידי הצוות המטפל בהם, בפרט בסוגיות האתיות הכרוכות בטיפול.
שיטה: מחקר איכותני פנומנולוגי, במסגרתו התקיימו ראיונות עומק חצי-מובנים עם צוות רב-מקצועי המטפל בחולי דמנציה במסגרת הוספיס בית (5 עובדות סוציאליות, 15 אחיות ו-10 רופאים). הראיונות הוקלטו, תומללו ונותחו ניתוח תמטי.
ממצאים: הצוותים המטפלים מתייחסים לזקנים ולזקנות בסוף חייהם באופן המתעלם מהמגדר שלהן.ם. ההתייחסות הא-מגדרית למטופלות ומטופלים ניכרת ביחס לסוגיות האתיות שלפי המטפלים כרוכות בטיפול - מתן כבוד למטופלים, שמירה על טובתם, וקושי בתקשורת ההתעלמות מהמגדר בטיפול בחולי דמנציה במסגרת הוספיס בית מעלה שאלות באשר לתפיסת ערך כבוד האדם הנוטה למות, התייחסות לרצונותיו, ושמירה על טובתו ועוד..
מסקנות: לנוכח היות המגדר מרכיב אימננטי בזהות האדם, ההתייחסות הא-מגדרית של הצוות המטפל בחולי דמנציה בסוף חייהם משקפת את ההבניה החברתית הא-מגדרית של נשים וגברים בזקנה, ומעלה שאלות באשר לטיפול המיטבי הניתן לחולים בסוף חייהם. כחלק משמירה על כבוד בסוף החיים, נדרשת הכשרה לצוותים המטפלים ביחס לחשיבות המגדר בטיפול פליאטיבי בסוף החיים.