Utopia or Illusion? David Ben-Gurion and the Palestinian Arabs, 1906–1936: A Reassessement

דוד בן-גוריון (1886 - 1973) היה בין מקימי הסתדרות העובדים הכללית בתחילת שנות ה-1920 והראשון שעמד בראשה, ומאז 1935 יושב-ראש הוועד הפועל של הסוכנות היהודית בארץ-ישראל, ולמעשה מנהיגו הבלתי מעורער של היישוב היהודי, ובהמשך ראש ממשלת ישראל הראשון. מעמדו הבכיר מצדיק סקירה מחודשת של עמדותיו כלפי הערבים הפלסטינים מאז הגעתו לארץ ב-1906. נושא היחסים בין יהודים לערבים, או כפי שכונה "השאלה הערבית", וליתר דיוק העימות בין התנועה הציונית לבין התנועה הערבית-פלסטינית, העסיק את בן-גוריון לאורך השנים במידה מכרעת והטביע חותם על מדיניותו בנושאים שונים. הסוגייה באה לידי ביטוי גם בתוך המכלול העשיר של כתביו, בהם עסק בהרחבה בהנצחה עצמית משלב מוקדם. כבר בתחילת שנות השלושים פרסם בן-גוריון קובץ מאמרים בשם אנחנו ושכנינו, שכלל את כתביו ונאומיו בנושא מאז 1915. לעומת זאת, גרסתו הרשמית של בן-גוריון לסדרת פגישותיו עם מנהיגים ערבים, שהתקיימה באמצע שנות השלושים, התפרסמה רק בשנות השישים המאוחרות, כאשר לא כיהן כבר בתפקידים ממלכתיים. בספר זה, פגישות עם מנהיגים ערבים, גולל בן-גוריון מעין נרטיב רשמי ומאוחר של גישותיו כלפי הערבים ויחסיו אתם מאז הגיע לארץ.

מטבע הדברים, התייחסו לדברים גם הביוגרפים שכתבו על בן-גוריון, החל במוקדמים - מיכאל בר-זוהר ושבתי טבת, שחזרו על נראטיב זה (טבת אף הקדיש לנושא ספר). הביוגרפים המאוחרים יותר, כמו אניטה שפירא, תום שגב ויוסי גולדשטיין, התייחסו לנושא, אולם רק כחלק ממכלול רחב יותר. אבי שליים טען כי בן-גוריון הגיע למסקנה, עוד בהיותו פועל חקלאי בימיו הראשונים בארץ, כי העימות בין הציונות לערבים בלתי נמנע. שליים ואחרים הסתמכו בטענה זו על הנרטיב שיצר בן-גוריון עצמו, אולם סקירה מדוקדקת ועיון מחדש במאמריו, נאומיו ומכתביו של בן-גוריון לאורך התקופה מראים כי תפיסותיו כלפי הערבים הפלסטינים ותנועתם הלאומית התעצבו בהדרגה, וכי בן-גוריון החל לראות את העימות כדטרמיניסטי רק בשלב מאוחר בהרבה בקריירה שלו.