1886: Ha-Levanon, the End of the Race in London

1886 היא שנת מפתח בתולדות העיתונות העברית, שנת המעבר מקצב הופעה שבועי ליומי. זוהי גם השנה שבה, באופו סמלי, הלכו לעולמם כמה מגדולי מייסדיה של העיתונות השבועית שלא ידעו ולא רצו לעבור לעידן העיתונות היומית, כמו דוד גורדון, עורך "המגיד" יחיאל בריל, עורך "הלבנון". באביב 1886 מגיע יחיאל בריל, עורך "הלבנון",כתב העת העברי הראשון שיצא בארץ- ישראל, בירושלים, לתחנה הרביעית והאחרונה במבע הנדודים של עיתונו באירופה- לונדון. כאזרח בריטי הוא מקווה להטיל הפעם שם עוגן לתקופה ממושכת, לו ולמשפחתו, ולחדש את תפארת העיתונות העברית החדשה שהוא נמנה עם מייסדיה. אך החודשים הספורים של הוצאת עשרת גיליונות העיתון היו גם החודשים האחרונים בחייו. בריל לא היה רק "אחד מחללי הספרות העברית" כפי שכתב אחד ממספידיו. הטרגדיה של דמות מפתח נשכחת זו של תולדות העיתונות העברית והמפעל הציוני מתמצה באותם חודשים של מאבק על קיומו החומרי והרוחני, ובאה לידי ביטוי בכתיבתו הסוערת ובבחירת נושאיו בגיליונות העיתון העברי הגוסס ומת עם עטרכו שמשאיר למשפחתו להמשיך בעיתון ביידיש שייסד. ניכור וניתוק מהתחדשות העיתונות העברית, מצרכיה החדשים של הקהילה היהודית המקומית והבינלאומית, מן השינויים במציאות הפוליטית והחברתית , ומאבקו העיקש להנהגת נורמות שאיש אינו רוצה בהן עוד, מביאים לאבדנו. מות "הלבנון" ומיייסדו הוא גם סופו של עידן חלוצי בתולדות העיתונות העברית. בגיל חמישים, בריל, המחדש והלוחם הגדול על דמות העיתונות והחברה היהודית הוא איש שחוק ששייך לעבר, עם מעריצים שחושבים שהחמיץ את הגדולה שנןעד לה.אך בעיקר עם שונאים ותיקים שהקים בסגנונו ובמאבקיו, ושלא חדלים לשנוא אותו גם אחרי הרגע האחרון. למרות התקוה שמביע ידידו הנאמן הרב יחיאל מיכל פינס, כי אלה "לכוונתו יפנו ולא יביטו למעשיו".