"לרגע הם היו בפריים": ביטוי גילנות בייצוגי הזקנים והזקנה בתקשורת הישראלית במהלך מגפת הקורונה

מטרת המחקר: הרחבת השיח אודות הבניית הזקנה כתופעה חברתית בצל משברי בריאות, באמצעות שילוב בין חקר זקנה לחקר תקשורת.

רקע תיאורטי: השיח הגרונטולוגי בישראל ובעולם התמקד באופן בו תורגמו תפיסות גילניות הרואות זקנים כאוכלוסייה בסיכון גבוה לתחלואה ומוות לכדי מדיניות במרכזה פגיעה בזכויות האדם של זקנים בזמן הקורונה. מדיניות זו נמצאה כבעלת השלכות מרחיקות לכת על תפקודים גופניים, מנטליים, רגשיים וחברתיים. השיח העוסק בייצוג תקשורתי בחן את כמות הייצוג שקיבלו זקנים בגל הראשון של הקורונה בסיקור העיתונאי וברשתות החברתיות ברחבי העולם וטיבו הגילני. מתוך הנחה שזקנה וקורונה הן תופעות חברתיות ותרבותיות לא פחות מתופעות ביולוגיות ואפידמיולוגיות מציע מחקר זה לבחון כיצד מובנת הזקנה בשיח התקשורתי הישראלי בצל שלושת גלי הקורונה בישראל, בהם שעור גבוה של החולים והמתים היה מקרב האוכלוסייה הזקנה.

מתודולוגיה: הקורפוס כלל למעלה מ- 300 טקסטים תקשורתיים משלוש סוגות: ידיעות חדשותיות וטורי דעה שפורסמו בעיתונות היומית המודפסת והמקוונת (ישראל היום, ynet והארץ) לצד תוכניות סאטירה בטלוויזיה (זהו זה 2020 וארץ נהדרת), שעשו שימוש בכלים רטוריים שונים לטפל במצב במהלך שלושת גלי הקורונה. ניתוח התוכן נעשה בעזרת מודל "מעגלי שייכות בזקנה" של רמר ביאל ופירסט (2013), דרכו אופיינו דרכי הבניית הזקנה בשיח תקשורתי: שייכות לקבוצה, למשפחה, לעבודה ולקהילה.

ממצאים ומסקנות: בגל הראשון של הקורונה קיבלו הזקנים והדיון בזקנה תשומת לב נרחבת מזו המקובלת בשגרה ואילו בגל השני והשלישי הם חוזרים שוב לנבכי השכחה. ייצוגים גילניים של זקנים שתרמו להבניית תפיסות סטריאוטיפיות של זקנה בלטו בידיעות החדשותיות. טורי הדעה ותוכניות הסאטירה, התדיינו עם ייצוגים אלו והציעו דימויים נוספים שבחלקם היו חלופיים, מהם נשקפו הפנים המגוונות של הזקנה.