מטרת העבודה: הומואים בגיל הבגרות המאוחרת והזיקנה נמצאים תחת לחץ פסיכולוגי מוגבר הקשור בהשתייכותם לקבוצת מיעוט. לצד זאת, התמודדותם מגיל צעיר עם סטיגמת הנטייה המינית עשויה להכינם להתמודדות טובה יותר עם אתגרי הזיקנה. לכן, בעבודה זו נבדקה הרווחה הפיזית והנפשית של קבוצה משמעותית זאת באמצעות שני מחקרים: האחד כמותני והשני איכותני.
שיטות: במחקר הראשון 173 גברים הומואים (גיל ממוצע 60.2) הותאמו על פי משתני רקע מרכזיים ל-173 גברים הטרוסקסואלים (גיל ממוצע 60.9). המשתתפים מילאו שאלונים הבוחנים מספר ביקורים אצל הרופא, מספר מחלות, סימפטומים דיכאוניים וחרדה. במחקר השני התקיימו ראיונות עומק עם 81 גברים הומוסקסואלים (גיל ממוצע 59.8) שבדקו סוגיות הנוגעות לבריאות ולהזדקנות.
ממצאים: במחקר הראשון לא נמצאו הבדלים בין הומואים והטרוסקסואלים במדדי הרווחה הפיזית והנפשית. עם זאת, המחקר הראשון הראה שהומואים מבוגרים יותר דיווחו על מספר רב יותר של מחלות בהשוואה להטרוסקסואלים מבוגרים יותר, וכן שהומואים שלא היו בזוגיות דיווחו על מספר רב יותר של ביקורים אצל הרופא בהשוואה להטרוסקסואלים שלא היו בזוגיות. ניתוח תמטי של הראיונות במחקר השני העלה מספר תמות נפוצות בקרב הומואים מבוגרים וזקנים, ובהן עיסוק מוגבר בגורמי פגיעות כמו בדידות וגילנות בחברה הומוסקסואלית שמקדשת במיוחד נעורים, וכן התייחסות לזוגיות ולמשפחות חד מיניות כגורמי תמיכה וחוסן.
מסקנות: המחקרים הנוכחיים מצביעים על ביטויים אפשריים לחוסן בקרב הומואים מבוגרים וזקנים, שמתבטאים במדדי רווחה פיזית ונפשית שדומים ברמתם למקביליהם ההטרוסקסואלים, וכן מצביעים על זוגיות ומשפחות חד-מיניות כגורמי תמיכה שעשויים לסייע להם להתמודד עם אתגרי הזיקנה. לצד זאת, המחקרים מסמנים גורמי פגיעות בקרב הומואים מבוגרים וזקנים שכדאי לאנשי טיפול ולקובעי מדיניות לשים לב אליהם, ובהם גיל מבוגר, היעדר זוגיות, בדידות וגילנות.